פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות א׳

1 היחידה הגדולה הראשונה הפותחת את מסכת אבות פרקים א–ב מצביעה על העברת מורשת התורה שבעל־פה מדור לדור, ממשה רבנו ועד לרבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. בהעברת תורה שבעל־פה במקביל להעברת תורה שבכתב יש להקפיד במיוחד על שרשרת מסירה רצופה ומהימנה, והמשנה שלפנינו מבקשת להצביע על ראשיתה של שרשרת זו.

2 משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי. כמסופר בספר שמות, פרק יט ואילך. המדובר בתורה שבכתב אבל גם בעקרונות הפירוש שלה, במסורות הלכתיות קדומות ששורשן נעלם ועל כן הן קרויות "הלכה למשה מסיני", ובעיקר ברשות שניתנה לכל דור ודור לקרוא את הטקסט המקראי המקודש ולגלות בו רעיונות חדשים ותשובות חדשות לשאלות המתעוררות עם הזמן.

3 וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. כבר בתורה מוצג יהושע כתלמידו הנאמן של משה וכממשיך דרכו שמות לג, יא. מן הפועל "מסר" גזורה גם המילה "מסורת", שבהעברתה מדור לדור מדובר כאן.

4 וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים. זקנים אלה נזכרים בספר יהושע כד, לא: "ויעבוד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע". לפי חז"ל חיו זקנים אלו ימים רבים אחרי יהושע ופירוש "ימים" במקרא הוא: שנים, והם ששימרו את מה שקיבלו ממנו לדורות שיבואו. במסכת אבות דרבי נתן נוסח א, א נאמר במפורש כי "שופטים קיבלו מזקנים ... נביאים קיבלו משופטים", וכך התווספו גם השופטים – כגון דבורה, גדעון, יפתח ושמשון – כחוליה בהעברת התורה שבעל־פה. יש לשים לב לכך שהכוהנים נעדרים מרשימה זו, ואפשר שיש דברים בגו: הכהונה היא שושלתית, עוברת מאב לבן, ואילו הזקנים, הנביאים ובעיקר החכמים זוכים למעמדם בזכות ידיעותיהם ואישיותם. מסכת אבות מבקשת להדגיש נקודה זו.

5 וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים. הכוונה כמובן לנביאים הנזכרים במקרא, הן נביאים שדבריהם נשתמרו לנו כגון ישעיהו ועמוס והן נביאים אחרים שרק נזכרו בשמותיהם או במעשיהם כגון שמואל הנביא בסוף תקופת השופטים או גד ונתן שבימי דוד. אחרוני הנביאים – חגי זכריה ומלאכי – כבר פעלו בימי הבית השני.

6 וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. בשם זה מכנה המסורת קבוצה של חכמים ששימשו כמוסד הדתי העליון של עם ישראל בתקופת הבית השני מן המאה החמישית ועד למאה השנייה לפני הספירה לערך על קבוצה זו ראו גם במשנה הבאה.

7 הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים. מאמרם של אנשי כנסת הגדולה, כמאמרים רבים במסכת אבות, מורכב משלושה חלקים והוא מכוון בעליל אל עולם החכמים: שופטים, מורים ופוסקי הלכה. וראוי לזכור כי הרבה מן החכמים מילאו שלושה תפקידים אלו בעת ובעונה אחת.

8 הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין. הוראה היא לדיינים, שלא ימהרו להגיע אל פסק דין חותך. המתינות – הקשבה בסבלנות לכל העדים, בדיקת מהימנותם, הצלבת מידע, קריאת תקדימים והרהור ועיון בנושא שעל הפרק – היא מידה טובה וראויה לכל שופט.

9 וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה. הוראה היא למורים או לעומדים בראש מערכות לימוד והוראה, כגון בית ספר או בית מדרש. כל מי שפותח את דלתות בתי הספר ובתי המדרש לרווחה מסתכן בכניסת תלמידים חלשים, או כאלה שאינם ראויים ללמוד. לכאורה כדאי היה לו לתהות על קנקנו של כל תלמיד קודם שיקרב אותו לעולם הלימוד, ולקבל רק את המוכשרים ביותר. אבל המאמר שלפנינו מעדיף את הכמות, גם במקום שהיא מתנגשת עם האיכות, והכול כדי להגדיל תורה בישראל.

10 וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה. הוראה היא למחוקקים ופוסקי הלכה שלא להגיע, במה שנוגע ליישום מצוות התורה וחוקיה, עד לקצה הגבול שהחוק מתיר אותו. עדיף תמיד להעמיד סייג היינו: גדר המרחיק את האדם מהגעה אל הקצה ממש, כדי שלא ייכשל. על סייג ראו גם להלן ג, יז.

11 כל ההוראות שלפנינו הופנו במקורן אל עולם החכמים, אך אפשר בנקל לתרגם אותן אל עולמו של כל אדם ואדם: אל לו למהר ולחרוץ דין, ראוי לו להפיץ את ידיעותיו בכל תחום ולכל המבקש אותן, ואם יגדור את עצמו בסייגים – לא ייתקל בדברים שאין לו בהם עניין.

12 "תלמידים הרבה" או השכלה רק לאליטות?

13 שאלה זו עמדה מאז ומתמיד בפני מורים, מחנכים, מנהלי בתי ספר או כל אדם אחר העוסק בחינוך ובהוראה. את מי נאסוף אל תוך הכיתה? "תלמידים הרבה" כלומר: הרבה תלמידים או תלמידים מצטיינים בלבד? מסתבר ששאלה זו העסיקה כבר את בית שמאי ובית הלל, במאה הראשונה לספירה, "שבית שמאי אומרים: אל ישנֶה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, ובית הלל אומרים: לכל אדם ישנה" אבות דרבי נתן, נוסח א, ג. אנשי בית שמאי מעמידים ארבעה קריטריונים נוקשים לבחירת התלמידים שאותם יש ללמד את המשנה שהיא חומר הלימוד העיקרי בתקופתם: כישורים אינטלקטואליים "חכם", תכונות אופי "עניו", ייחוס משפחתי "בן אבות" ומצב כלכלי מעולה "עשיר". בית שמאי מעמיד אפוא מוסד למצוינים אשר עושרם, קשריהם המשפחתיים וכישוריהם – הן בתכונות אופי והן בכישורי לימוד – הם הגבוהים ביותר. זהו מוסד של אליטות המיועד להכשיר אליטות חדשות. בית הלל, לעומת זאת, קובע כי יש ללמד כל אדם, ללא קשר לנתונים כלכליים־חברתיים־אישיותיים כלשהם. אין שום בחינת כניסה לבית המדרש הזה. וממשיך בית הלל שם ומנמק את קביעתו: "שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים". בית מדרש זה סומך על יכולותיו לחנך כל אדם ולהוציא מבין כתליו, אם לא "חכמים" מבריקים, לפחות אנשים בעלי תכונות אופי נאות: "צדיקים, חסידים וכשרים". אפילו פושע, מאמינים בבית הלל, יכול להתקרב לתורה, להתחנך על פי דרכה ולהיעשות לאדם אחר. אם לא נתיר לו להיכנס לבית המדרש, נאבד אותו לתמיד.

14 מערכת החינוך במדינת ישראל היא בעיקרון בית־הללית בטיבה. מכאן "חוק לימוד חובה – תש"ט" ופיתוחיו במהלך שישים שנות המדינה ומכאן גם "חוק זכויות הסטודנטים התשס"ו–2006" הפותח במילים: "זכותו של כל אזרח ישראל לרכוש השכלה גבוהה במדינת ישראל. לא יסרב מוסד לקבל מועמדים בשל מוצאם, דתם, אזור מגוריהם או רקעם החברתי כלכלי". דומה כי בית הלל היו רווים נחת מניסוח זה.

15 לא רק בצה"ל "כל דבר מתחלק לשלושה חלקים"

16 במשנה הבאה נאמר כי "על שלושה דברים העולם עומד". המספר שלוש מופיע במסכת אבות עוד כמה וכמה פעמים כגון "הם אמרו שלושה דברים" ב, טו, "הסתכל בשלושה דברים" ג, א, "כל מי שיש בידו שלושה דברים" ה, כב ועוד. אבל הקריאה במסכת אבות מגלה שלמספר שלוש נודע בה תפקיד חשוב נוסף: הרבה ממאמרי המסכת מורכבים משלוש יחידות, כמו מאמרם של אנשי כנסת הגדולה שבו אנו עוסקים כאן וכן, למשל, להלן, משניות ד, ו, ז או י; פרק ב משנה יז; פרק ג משנה טז ועוד. המספר שלוש הוא מספר ראשוני, והוא – כמו מספר ראשוני נוסף, שבע – אהוד ביותר על החשיבה האנושית. דומה גם כי ניתן להעביר מידע לא מועט במאמר בן שלושה חלקים, מבלי להקשות על זכירתו, ומבחינה זו הוא עדיף על מאמר בן שניים או ארבעה חלקים.

1 שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. חכם זה היה מאחרוני חבריה של כנסת הגדולה עליה ראו להלן.

2 עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד. בזכות שלושה דברים אלו העולם מתקיים.

3 עַל הַתּוֹרָה. כלומר: על לימוד התורה שבכתב ובעל־פה, על ביאורה, על דרשתה ועל הפצתה ברבים וקיום מצוותיה. הרבה ממאמרי מסכת אבות כגון א, יג; ב, ב; ב, ט ועוד ועוד עוסקים במעמדה המרכזי של התורה בעולמם של חכמים.

4 וְעַל הָעֲבוֹדָה. היא עבודת האלוהים הנעשית במקדש, ועיקרה באותם ימים, ימי הבית השני, הקרבת הקרבנות, כמפורט בחוקי התורה. במהלך הדורות הוצע לפרש את "עבודה" זו על מלאכת הכפיים, ואף שפירוש זה הוא יפה וחשוב, אין הוא קולע ככל הנראה לפשוטם של דברי שמעון הצדיק.

5 וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים. מעשים של חסד שעושה אדם עם רעיו ועם החברה שבה הוא מצוי בלא לבקש עבורם תמורה ובלי לצפות לגמול.

6 גמילות החסדים היא עניין שבין אדם לחברו ואילו העבודה שבה מדובר כאן היא מחובותיו של האדם כלפי האלוהים. לימוד התורה והפצתה ברבים – כך כנראה סבור שמעון הצדיק – מוסיפים מימד שלישי שבזכותו קיים העולם: חובותיו של האדם כלפי עצמו, הגדלת ידיעותיו ושכלול אישיותו. ישנה, כמובן, חפיפה בין תחומים אלו, אך בבואם יחד מציג שמעון הצדיק מערכת משולשת שבתוכה משתלב אדם מישראל: הפן האינטלקטואלי, הפן הדתי והפן החברתי. מאמר אחר העוסק בשלושה דברים שעליהם עומד העולם ראו להלן בסוף הפרק משנה יח.

7 על שמעון הצדיק

8 שמעון הצדיק הוא ראשון החכמים מלאחר חתימת המקרא הידוע לנו בשמו, והיחיד בין התנאים שזכה לתואר "הצדיק". הוא כיהן ככהן גדול במקדש ירושלים במחצית השנייה של המאה השלישית לפני הספירה ונפטר סביב שנת 200 לפנה"ס. עם זאת, בידינו מסורות הקושרות את שמו אל אירועים שחלו הרבה לפני ימיו, כגון פגישה שהתקיימה בינו לבין אלכסנדר מוקדון, אשר כבש את האזור בשנת 332 לפנה"ס. על פי המסורת חס אלכסנדר על ירושלים ועל המקדש ולא החריבם, משום שבפגישתו עם שמעון הצדיק נתברר לו, שדמותו של חכם זה עמדה לנגד עיניו בכל אחד מן הקרבות שבהם זכה בבלי, יומא סט ע"א. גם אם אין יסוד היסטורי לסיפור זה, הוא מלמד על תדמיתו של שמעון הצדיק בעיני האומה ועל המסורות האגדיות המרובות שנרקמו סביבו. כך, למשל, מספרת האגדה על מותו: "אותה שנה שמת שמעון הצדיק אמר להן: שנה זו אני מת! ... כל יום הכיפורים מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים, ונתעטף לבנים ונכנס עמי לקודש הקודשים ויצא עמי, שנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ונתעטף שחורים, ונכנס עמי ולא יצא עמי...", ואכן שמעון נפטר שבעה ימים לאחר יום הכיפורים של אותה שנה בבלי, מנחות קט ע"ב. נראה שגם הסופר הירושלמי בן סירא, שספרו נשתמר בין הספרים החיצוניים, מרבה לשבח את שמעון, בן דורו, והוא מתארו כ"גדול אחיו ותפארת עמו" פרק נ. – לפי המסורת קבור שמעון הצדיק במערה המצויה בצפון ירושלים, על הדרך העולה משכונת שיח ג'ראח להר הצופים. במשך מאות שנים היווה המקום מוקד עלייה לרגל עבור אנשי היישוב היהודי שבירושלים, וכך גם עושים רבים בימינו שלנו.

9 מה זאת העבודה הזאת?

10 העולם, לפי שמעון הצדיק, מתקיים גם בזכות "העבודה". לדאבונם של כל הפועלים והחקלאים נאמר, כי הכוונה איננה לעבודת כפיים, אלא לעבודת המקדש היא עבודת האל, רוצה לומר – בתקופתו של שמעון הצדיק – להקרבת הקרבנות. "עבודה" כעבודת אלוהים מופיעה כבר בתורה. כך, בדבריו של הבן "הרשע" המצוטט גם בהגדה של פסח כשהוא שואל: "מה העבודה הזאת לכם"? שמות יב, כו. באחת מברכות התפילה המרכזית של היהדות, תפילת שמונה עשרה, מבקשים המתפללים על בניין המקדש, ואומרים בין השאר: "והשב את העבודה לדביר ביתך, ואישי ישראל =הקרבנות ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון". מסתבר שבספרות חז"ל הלך השימוש במושג זה והתרחב, בעיקר אחרי החורבן, וכלל גם את התפילה, הקרויה "עבודה שבלב" מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, דברים כג, כה, ומול עבודת האלוהים הציבו את פולחנם של עובדי האלילים, היא "עבודה זרה" או "עבודת אלילים" להלן ה, יא. לשם תיאור מטלת הפרנסה משמשות במסכת אבות מלים אחרות כגון מלאכה א, י; ב, יט או דרך ארץ ב, ב; ג, ו; ג, כא.

11 בתחילת המאה העשרים, עם עלייתן של תנועות העובדים השונות ברחבי העולם, אימצו לעצמם פועלים יהודיים ותנועות העבודה סיסמאות של "תורה ועבודה" ובוודאי לא שכחו את גמילות החסדים..., תוך שהם משנים את משמעותו הראשונית של הביטוי משילוב של לימוד תורה ועבודת אלוהים, לשילוב של לימוד תורה או חכמה ועבודת האדמה. סיסמה זו ליוותה תנועות חלוציות־דתיות שונות כדוגמת הפועל המזרחי והקיבוץ הדתי, והיא משולבת עד היום בסמלה של תנועת הנוער בני־עקיבא, ואף משמשת כברכה הרשמית של התנועה בחתימת מכתבים: "בברכת חברים לתורה ועבודה".

12 כנסת הגדולה וכנסת מדינת ישראל

13 האסיפה המכוננת של מדינת ישראל התכנסה לראשונה בט"ו בשבט תש"ט 14 בפברואר 1949, וכעבור יומיים חוקק הפרלמנט הצעיר את החוק הראשון, "חוק המעבר", שבו הוחלט כי מעתה תיקרא האסיפה בשם "הכנסת". שם זה מבוסס על שמה של הכנסת הגדולה אשר על פי המסורת הנהיגה את עם ישראל בימי בית שני. באותם ימים שב עם ישראל מגלותו בבבל, וכעת – בשנת 1949 – נתכונן שלטון יהודי ראשון לאחר כאלפיים שנות גלות.

14 אחת השאלות שהטרידו את הנהגת היישוב, לפני הבחירות הראשונות, היתה שאלת מספר חבריה של הכנסת. בין היתר נידונה האפשרות למנות 71 חברים כמניין חברי הסנהדרין והיו כאלה שרצו להגדיל את מספר החברים עד ל–180. לבסוף התקבלה הצעתו של יו"ר ועדת החוקה דאז, ד"ר זרח ורהפטיג, לפיה יהיה מספר החברים בכנסת ישראל כמניין אנשי הכנסת הגדולה – 120. מסורת זו מבוססת על הנאמר בתלמוד הבבלי: "מאה ועשרים זקנים, ובהם כמה נביאים, תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר" מגילה יז ע"ב, מסורת שממנה למדו כי אותם זקנים הם הם אנשי כנסת הגדולה. לצד מסורת זו, קיימת מסורת אחרת אשר לפיה היו בכנסת הגדולה רק 85 זקנים ירושלמי, מגילה ע ע"ד. ומי יודע כיצד היתה נראית כנסת ישראל שלנו היום לוּ היו בה רק פ"ה חברים!?

1 אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. מסורת התורה שבעל־פה עברה משמעון הצדיק שנזכר במשנה הקודמת אל אנטיגנוס. מאמרו של חכם זה מורכב משלוש יחידות, העוסקות ביחסם של בני האדם אל האלוהים ומצוותיו. שתי הראשונות מציעות רעיון זהה, תחילה בניסוח שלילי ולאחר מכן בניסוח חיובי, והיחידה השלישית מנמקת רעיון זה.

2 אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. על האדם הוא ה"עבד" למלא את רצונו המוחלט של האלוהים הוא ה"רב", האדון, על ידי קיום מצוותיו ולימוד תורתו, לא כדי לקבל שכר,

3 אֶלָּא הֱיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. לדעתו של אנטיגנוס לא צריך המאמין המציית למצוות האל לצפות לטובת הנאה כלשהי בשל התנהגותו, ועליו לעשות את מעשיו מיראת רוממותו של האלוהים בלבד, כאמור בהמשך:

4 וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם. די למאמין בידיעה ובהכרה שהוא עושה את רצונו הנשגב של האלוהים המכונה כאן "שמים" ועל כינוי זה ראו עוד להלן ב, יז.

5 האם סבר אנטיגנוס שאין אדם מקבל שכר על קיום המצוות? האם הניח שהחוטא לעולם לא ייענש בגין מעשיו? האם חלק מכול וכול על תורת השכר והעונש, שהיא כה מרכזית ביהדות? נראה שאנטיגנוס איננו עוסק כלל בשאלה זו. במאמרו זה הוא מדבר רק על עניין אחד, על המניע הראוי לעבודת האלהים – ההכרה ברוממותו, בסמכותו לצוות ובחובת האדם לעשות זאת בלא כל בקשת תמורה. אך מתברר, כי חלק מתלמידי תלמידיו של אנטיגנוס ביארו שלא כשורה את דבריו, וסברו שהוא שולל לחלוטין את מערכת השכר והעונש. לפי מסורת המתועדת באבות דרבי נתן נוסח א, ה, הסיקו שניים מתלמידיו של אנטיגנוס, צדוק ובייתוס, מסקנה שגויה ממאמרו זה, ואמרו: "אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא ייטול שכרו ערבית? אלא אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים לא היו אומרים כך", כלומר: האם אפשר שאדם יעמול כל היום כולו, כל חייו, ולא יקבל שכר בסוף ימיו לעת "ערבית"? לוּ האמין אנטיגנוס בחיי עולם הבא ובתחיית המתים – המשיכו צדוק ובייתוס ואמרו – לא היה אומר מה שאמר, אלא מזכיר את השכר הצפון למקיימי מצוות או את העונש השמור לחוטאים. בעקבות הבנה שגויה זו – שהרי אנטיגנוס לא עסק כלל בסוגיית השכר – עמדו צדוק ובייתוס, "ופירשו מן דרך התורה ונפרצו מהם שתי פרצות: צדוקים ובייתוסים", ראשוני הכתות ביהדות הקדומה שלא קיבלו את הנחותיה של כת הפרושים, שהיא ממשיכת דרכם של החכמים הנמנים בראש מסכת אבות.

6 על אנטיגנוס

7 חכם מדור המעבר שבין אנשי כנסת הגדולה עליהם ראו במשנה הקודמת ובין תקופת "הזוגות" עליהם ראו במשנה הבאה, שחי במחצית הראשונה של המאה השנייה לפני הספירה, סמוך לראשית מרד החשמונאים. לא ידועים פרטים על חייו, אך שמו מעיד כי חי בחברה שלא ראתה כל רע בשימוש בשמות יווניים אף אם לא ברור מה היה שמו, שכן בכתבי יד של המסכת הוא קרוי גם אנטיגנס או אונטוגנס וכיוצא בזה. מאמרו במסכת אבות הוא היחיד שהגיע לידינו בשמו מכל מרחבי ספרות חז"ל, ועל כן איננו יכולים לומר דבר של ממש על האיש, דעותיו ומפעלותיו.

8 סוכו? שוכו? שוכה?

9 מניין בא אנטיגנוס או היכן פעל? יודעים אנו על שני יישובים שונים הנושאים את השם סוכו שנכתב לעיתים "שוכו" או "שוכֹה" ושניהם נזכרים בספר יהושע שבמקרא. האחד מצוי בהר חברון, במקום המכונה כיום בשם "חרבת שויכה" ראו יהושע טו, מח, והשני בסמוך לעמק האלה, במקום המכונה כיום בשם "תל סוכו" ראו יהושע טו, לה, ושם לפי המסופר בספר שמואל, התקבצו הפלישתים למלחמה בישראל לפני קרב דוד וגלית. מרבית החוקרים סבורים כי הכוונה במשנתנו היא לסוכו שישבה מעל לעמק האלה. סברה זו מבוססת על הממצאים הארכאולוגיים הרבים שנמצאו במקום המעידים על יישוב גדול ושוקק חיים, שהתקיים שם בימי הבית השני.

10 במערת קבורה בירושלים נמצאה כתובת ארמית על ארון קבורה שבה נכתב: "אמה ברת חנניא זי סוכיא", כלומר: "אמה בת חנניה, אם הסוכי", ואפשר ש"הסוכי" הוא עדות לאדם נוסף שבא מיישוב זה, הנזכר רק פעם אחת במשנה.

11 איזה פרס מקבל העבד מרבו?

12 אנטיגנוס מבקש מן האדם שלא לצפות מאדונו, מרבו, שיעניק לו פרס על שירותיו. מה הוא פרס זה? מסתבר שהשורש פר"ס עומד ביסוד שמות עצם עבריים רבים שיש להם משמעויות מגוונות: ישנו העוף הקרוי פֶּרֶס, וישנו "פְּרַס" שפירושו בלשון חז"ל מחצית כיכר לחם, או אולי רק פרוסת לחם, וישנו "פְּרָס" שפירושו שטיח או כיסוי שפרסו אותו על מקום כלשהו, ונמצא גם "פְּרַס" שפירושו שטח החשוד בכך שיש בו קברים ועל כן אסור לכוהן להיכנס לתוכו. וכמובן גם "פְּרָס" במשמעות המופיעה בדברי אנטיגנוס: גמול, שכר. ומי יודע אם לא התכוון אנטיגנוס לומר, כי העבד מקבל מאדונו מנת לחם, פרוסת מזון, בתור שכר.

13 אך בלשוננו זכתה המילה "פרס" רק בכמאה השנים האחרונות לפירוש חדש: מענק של כבוד והערצה הניתן למישהו על הצטיינות במעשה כלשהו כגון פרס נובל בתחומים שונים כגון רפואה, פרס אוסקר לסרטים, פרס ישראל ופרס ביאליק בתחומים שונים, פרס ספיר על יצירה ספרותית ועוד פרסים רבים. ואחרונה, אולי השימוש הנפוץ ביותר בלשוננו: זכייה בהגרלה או בהימור. מפעל הפיס והטוטו, דרך משל, מחלקים פרסים מפרסים שונים למשתתפים במפעליהם. האם השפיעה כאן המילה האנגלית prize ובעקבותיה זכתה המילה "פרס" אם כי לא בהגרלה למשמעותה החדשה והידועה כל כך?

1 יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מִמֶּנּו. ּזוג החכמים שדבריהם באים במשנה זו ובמשנה שאחריה הם הזוג הראשון שב"זוגות" על מושג זה ראו להלן. השניים קיבלו את עיקרי תורתם מאנטיגנוס איש סוכו, הנזכר במשנה הקודמת. – מאמרו של יוסי בן יועזר מורכב משלושה חלקים. הוא מופנה אל האדם הפשוט מן השורה וקורא לו לפתוח את ביתו בפני חברת החכמים ולנהוג כלפיהם ביחס הראוי להם. לא כל אדם מוכשר להצטרף לחברת הלומדים, אך כל אדם יכול, וחייב, לבוא עמם במגע. אגב הכנסת החכמים אל ביתו של האדם נשכרים החכמים מן האכסניה, אך גם המארח יוצא נשכר – הן בלימוד התורה והן במידות טובות שילמד מאורחיו.

2 יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים. "בית ועד" הוא המקום שבו מתכנסים החכמים, מתוועדים יחדיו, לשם לימוד תורה או עיסוק בצרכי ציבור.

3 וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם. למד מהם תורה תוך ענווה כאשר אתה יושב על הקרקע לרגליהם. בתקופת חז"ל נהגו תלמידים לשבת על הקרקע לרגלי רבותיהם, אשר ישבו על כסא או על כרית, וכך אפשר לתאר באופן ציורי את התלמיד כמי שממש יושב על האדמה המעלה אבק בשל רגלי המורה הדורכות עליה.

4 וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בְצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם. למד מהחכמים תורה בשקיקה ובנפש חפצה כאדם צמא השותה מים.

5 אפשר לראות במאמרו של יוסי בן יועזר הדרגה: תחילה יש לאפשר את המרחב שבו ייפגש האדם הפשוט עם תלמידי החכמים "ביתך", לאחר מכן יתקרב אליהם באופן פיסי וישב בצמוד להם "מתאבק בעפר רגליהם", ורק בסוף יוכל גם ללמוד מהם ולהפנים את תורתם "שותה בצמא את דבריהם". ועוד ניכרת בדברי יוסי בן יועזר המגמה למנוע ככל האפשר את הפער החברתי הטבעי שיכול להיווצר בין חברת החכמים – המתחילה להתהוות בתקופתו – ובין שאר העם. צמצום הפער על ידי מפגש מתמיד בבתיהם של פשוטי העם מבטיח מחד גיסא שהחכמים לא יהיו מנותקים מההוויה היומיומית של החברה היהודית הפשוטה, ויתחשבו בה בהכרעותיהם המשפטיות וההלכתיות, ומאידך גיסא שהחברה היהודית תלמד מן החכמים תורה ומוסר. למדנו אפוא, כי הפער שבין האדם הפשוט לבין העילית האינטלקטואלית יכול להביא לקרע מזיק בין חלקיה השונים של החברה, הזקוקים אלו לאלו, ועל כן כל מסגרת שבה ייפגשו מעצבי התרבות הגבוהה עם השכבות הרחבות ותרבותן תביא רק ברכה.

6 על יוסי בן יועזר

7 חכם ארץ ישראלי שחי במחצית הראשונה של המאה השנייה לפני הספירה, ונודע בכינוי "איש צרידה" אשר מרמז, ככל הנראה, על מקום מושבו. יוסי שהוא קיצור השם יוסף בן יועזר היה מתלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו הנזכר במשנה הקודמת ועל פי המסורת כיהן כנשיא הסנהדרין בצד אב בית הדין של אותם ימים, יוסי בן יוחנן הנזכר במשנה הבאה. יוסי בן יועזר בצוותא עם בן זוגו להנהגה קבע שארצות העמים, כלומר כל ארץ שמחוץ לארץ ישראל, הן ארצות טמאות, ונראה שעל ידי גזרה זו ניסה למנוע מיהודים להעתיק את מקום מושבם מן הארץ הקדושה, ארץ ישראל, אל הגולה בבלי, שבת יד ע"ב – טו ע"ב. בתקופתו של יוסי בן יועזר שלטו היוונים בארץ, ובקרב העם רבו המתבוללים והמתיוונים דבר שהוביל מאוחר יותר למרד החשמונאים. ייתכן שעל רקע זה מספרת האגדה על כך שבנו של יוסי בן יועזר "לא היה נוהג כשורה", כנראה מתיוון, דבר שגרם ליוסי בן יועזר להקדיש את כל כספו לבית המקדש בבלי, בבא בתרא קלג ע"ב. במקום אחר מסופר על מותו של יוסי בן יועזר, שהוצא להורג על קידוש השם. גם בסיפור זה לוקח חלק בן משפחתו, הפעם מדובר בבן אחותו, יקים איש צרורות אשר מזוהה עם כהן גדול מתיוון בשם אלקימוס, שהיה אחראי ישיר להוצאתו להורג של דודו. מאוחר יותר התחרט יקים על מעשהו וטרף את נפשו בכפו בראשית רבה סה, כז.

8 יוסי בן יועזר היה כהן ונזהר מאוד בדיני טומאה וטהרה, ובשל כך כונה "חסיד שבכהונה" משנה, חגיגה ב, ז, אך כיוון שמצא דרכים להקל בעניינים שונים של טומאה וטהרה כונה גם בשם "יוסי שריא" =יוסי המקל משנה, עדויות ח, ד. המבקשים לפרש את מאמרו של יוסי על רקע תקופתו, תקופה שבה נאסר לימוד התורה ובתי מדרשות נסגרו בגזירות היוונים, רואים במאמר זה פנייה לאנשים לסייע ללימוד התורה ולפתוח את ביתם בפני לומדי התורה, דווקא בתקופת המצוקה בשל האיסור מצד השלטונות, ועל אף הסכנה הכרוכה בכך.

9 בזמנם של יוסי בן יועזר ושל בן זוגו להנהגה עדיין לא היה מקובל לקשור את התואר "רבי" לשמו של החכם – אך הדבר אינו משנה את ההערכה העצומה שניתנה לחכמתם של השניים. לאחר מותם נאמר עליהם: "משמתו יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים – בטלו האשכולות. ומה הם האשכולות? – איש שהכל בו" בבלי, תמורה טו ע"ב.

10 היכן היא צרדה?

11 היישוב צרדה או צרידה מוכר לנו מימי המקרא כעירו של מלך ישראל, ירבעם בן נבט, המכונה "אפרתי מן הצרדה" מלכים א יא, כו. במשנה נזכרת צרדה רק כמקומו של יוסי בן יועזר, אך ייתכן שהיישוב נזכר גם בתלמוד הירושלמי בשמו של החכם "יודא בר צרדייה" נדרים ז, א. צרדה שכנה באזור השומרון, אך איננו יודעים לזהות בוודאות את מיקומה המדויק. ההשערות שהעלו החוקרים מציעות לזהות את צרדה עם כמה אתרים ארכיאולוגיים המוכרים כיישובים שפעלו בימי בית שני. בין היתר הוצע המקום שבו נמצא היום הכפר סורדה, מצפון לרמאללה, או בסמוך לעמק המכונה על ידי תושביו הערביים בשם "צרידה" והנמצא ליד הכפר דיר ע'סאנֶה שבמורדות המערביים של הרי השומרון.

12 זוג או פרט?

13 המושג "זוגות" בהקשר לתולדות הבית השני מתייחס אל צמדי חכמים שעמדו בראש הסנהדרין בשתי המאות הראשונות שלפני הספירה לערך. על פי המסורת החזיק אחד מבני הזוג, זה שנזכר ראשונה, בתפקיד נשיא הסנהדרין והשני היה אב בית הדין כך נאמר מפורשות במשנה, חגיגה ב, ב: "הראשונים היו נשיאים ושניים להם אב בית דין". מדובר בחמישה "זוגות" והם נמנים ממשנה זו ואילך, עד להלל ושמאי. מהלל והלאה היתה הסמכות הדתית העליונה נתונה בידי אדם אחד, הוא הנשיא ועליו ראו להלן ב, ז. – יש להודות שידיעותינו על הסנהדרין, הרכבה, סמכויותיה, אופן בחירת חבריה ותפקודה בתקופת הזוגות הן מועטות עד מאוד, אך נראה ברור כי עיקר עיסוקה היה בשאלות דתיות והלכתיות, שכן הנהלת המדינה היתה נתונה באותם ימים בידי מלכי בית חשמונאי ולאחר מכן בידי הורדוס וצאצאיו. התמונה ההיסטורית מתבהרת יותר כשאנו עוברים אל תקופת הנשיאים, כאשר הזוג מתחלף בפרט.

1 מאמרו של יוסי בן יוחנן איש ירושלים, כמו מאמרים אחרים במסכת אבות, היה בעיקרו של דבר מאמר בן שלושה חלקים, המתקשרים זה לזה, ואף הוא, כמאמרו של יוסי בן יועזר במשנה הקודמת הופנה בראש ובראשונה אל האדם שמן השורה.

2 יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה. שלא כהנחייתו של יוסי בן יועזר במשנה הקודמת, אשר הורה לפתוח את הבית בפני חכמים דווקא, מציע יוסי בן יוחנן לאדם לפתוח את ביתו לרווחה בפני כל אורח ובפני כל מי שזקוק למקום אכילה, לינה או חברה. אך מכיוון שפתיחת הבית ללא סייג ולכל דיכפין יכולה לגרום לבעל הבית ולבני משפחתו בעיות מוסריות או חברתיות, ממשיך יוסי בן יוחנן בשתי הנחיות בדבר האורחים הרצויים ובדבר דרך ההתייחסות הראויה אליהם.

3 וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ. אמנם ביתך יהיה פתוח לכול, אך את האנשים הענווים כך גורסים הרבה כתבי יד של המסכת וראו להלן, הצנועים ושאינם מבקשים לעצמם הרבה, קרב אליך באופן מיוחד, כאילו היו משפחתך, בני ביתך, ממש. ועוד:

4 וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. פתיחת הבית לרווחה מזמינה גם נשים להיכנס ולהתארח בתוכו, ובעקבות כך מציע החכם למעט עמהן בשיחה, כי ריבוי שיחה עם נשים זרות – במיוחד בעולמם של חכמים שהקפידו על התנהגות צנועה – נתפס כדבר לא ראוי.

5 והנה, על המלצתו האחרונה של יוסי בן יוחנן נוספו בשלב שני שתי אמירות עצמאיות, המרחיבות את משמעות ההנחיה שלא להרבות שיחה עם האישה אל מעל ומעבר למשמעותה המקורית, ואף מפרשות אותה באופן שונה ואחר. הקביעה כי בתוספות מישניות אנו עוסקים איננה מונעת משיקולים אפולוגטיים־מודרניים, ברוח פמיניסטית, אלא מבוססת על ניתוח סגנוני־לשוני של משנה זו ראו להלן, ובחלק מן העדויות הקדומות והטובות של נוסח מסכת אבות לא נמצא תוספות אלה.

6 בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. קביעה אנונימית זו "אמרו" מבינה את המילה "האישה" "אל תרבה שיחה עם האישה" כמתייחסת אל אשתו של בעל הבית בלבד, ולא אל כל הנשים. ואם אין לאדם להרבות בשיחה עם אשתו, מובן שכך עליו לנהוג גם בקשר לנשותיהם של גברים אחרים.

7 מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם. גם זו, כאמור, הרחבה מישנית המפרטת את התוצאות השליליות העלולות להיגרם כתוצאה משיחה מרובה עם האישה, כל אישה. הגבר גורם רעה לעצמו בכך שהוא בטל מדברי תורה, שהרי את זמנו הוא מקדיש לשיחה בטלה ולא ללימוד, ובסופו של דבר אדם זה יירש גיהינום, שהרי לימוד תורה – כפי שאומרת מסכת אבות בכמה וכמה מקומות כגון ב, ח – הוא המבטיח לאדם חיי נצח בעולם הבא. גם שיחה בטלה עם ילדים או עמי ארצות עשויה להביא לתוצאה דומה ראו להלן ג, יד.

8 על יוסי בן יוחנן

9 חכם ארץ ישראלי שחי במחצית הראשונה של המאה השנייה לפני הספירה, ונודע בכינוי "איש ירושלים". יוסי שהוא קיצור השם יוסף בן יוחנן היה מתלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו הנזכר במשנה ג ועל פי המסורת כיהן כאב בית הדין של הסנהדרין בצד הנשיא של אותם ימים, יוסי בן יועזר. על שני חכמים אלו ראו ביתר פירוט במשנה הקודמת.

10 "אל תרבה שיחה עם האישה?!"

11 מאמריה של מסכת אבות ראויים בראש ובראשונה, עד כמה שהדבר אפשרי, להסבר על רקע זמנם והקשרם החברתי, והמאמר שלפנינו הוא דוגמא נאה לכך. יוסי בן יוחנן – המדבר, כפי שביארנו את דבריו, על נשים זרות הנכנסות לבית פתוח לרווחה – ביקש להמעיט בשיחה עם נשים אלה, שכן בחברה שמרנית כגון החברה של תקופת חז"ל ישנו ניסיון לצמצם אך לא לאסור! את המפגש בין גברים לנשים שלא במסגרת המשפחה ושלא לצורך משמעותי. עם הזמן הרחיבו מי שהרחיבו את דבריו של יוסי בן יוחנן בשתי תוספות, שלא קלעו לפשוטם של הדברים. וכבר חשו קדמוני המפרשים שתוספות לפנינו. הרשב"ץ ר' שמעון בן צמח דוראן, אלג'יר, מאות י"ד–ט"ו אומר במפורש כי: "הבאים אחריו =אחרי רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה הוסיפו על דבריו". גם הניסוח הכללי של הדברים "באשתו אמרו..." או "מכאן אמרו" מלמד שבפרשנויות מרחיבות המדובר. אמת, אין באמור כאן כדי להקטין את חריפות המאמרים ואת גישתם הנוקשה כלפי כל שיחה בין גבר לאישה, אך אין לתלות אותם ביוסי בן יוחנן או בנוסחם הראשוני של דבריו.

12 במהלך הדורות נעשו ניסיונות רבים לתרץ את אמירתו של יוסי בן יוחנן ואת שתי התוספות שנערמו עליה, כגון הטענה שרק "שיחה" – בניגוד ל"דיבור" – היא דבר פגום. פירוש זה מאלץ למצוא למילים "שיחה" ו"דיבור" משמעויות מנוגדות, דבר שאיננו עולה יפה מלשון חז"ל. וטוב לנו שנפרש את המאמר על רקע זמנו ותפיסותיו החברתיות ולא נחטא באפולוגטיות אשר נזקה רב מתועלתה.

13 מי ומה צריכים להיות בני הבית?

14 "ויהיו עניים בני ביתך" אומרת המשנה, ויש המפרשים אותה כעוסקת באביונים, באנשים חסרי רכוש, הזקוקים לתמיכה ולסיוע. והנה, ראוי להצביע על כמה כתבי יד של מסכת אבות המדברים כאן דווקא ב"ענווים", כלומר באנשים צנועים במיוחד, שאותם יש לקרב אל תוך הבית. מתברר כי גם זה פירוש אפשרי של המילה "עניים", וראו, למשל פסוק בספר משלי, שבו הכתיב הוא: "טוב שפל רוח את עניים" טז, יט, אך הקרי הדרך שבה קוראים את המילה הוא: "ענוים" וברוח זו אף פירשנו את הדברים. יחד עם זאת מעניין נוסח מאמרו של יוסי בן יוחנן כפי שהוא מובא במסכת אבות דרבי נתן: "ויהיו עניים בני ביתך – ולמד את בני ביתך ענווה", ולפי זה דורשת המשנה לחנך את בני הבית בדרך הענווה, ואין היא מדברת כלל על אורחים מסוג זה או אחר הנכנסים לתוכו. לעומת כל אלה סבור הרמב"ם, כי "ויהיו עניים בני ביתך" היא הוראה לאדם להעניק לעניים ולאביונים את האפשרות למצוא את פרנסתם על ידי שיעבדו בביתו: "ציוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים במקום העבדים ... שכל המרבה עבדים בכל יום ויום מוסיף חטא ועוון בעולם, ואם יהיו עניים בני ביתו, בכל שעה ושעה מוסיף זכויות ומצוות" הלכות מתנות עניים י, יז. בין כך ובין כך, לפי כל הפירושים מבקש יוסי בן יוחנן לוודא שהנוכחים בבית אכן יהיו ראויים לכך, בשל אופיים ואישיותם או בשל מצבם הכלכלי הקורא לעזרה.

1 יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. צמד חכמים זה, השני שבזוגות, קיבל את מסורותיו מבני הזוג הראשון הנזכרים במשניות הקודמות.

2 יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר. ומאמרו הוא, כמו מאמרים רבים במסכת אבות, בן שלושה חלקים, והוא מכוון אל האדם שמן השורה.

3 עֲשֵׂה לְךָ רַב. כאן מופיע לראשונה במסכת אבות הכינוי "רב" במשמעותו המקובלת היום: אדם המורה לאחרים כיצד לנהוג בסוגיות דתיות, רעיוניות ומעשיות ואילו "רב" במשנה ג כוונתו היתה: אדון, בעל בית ורכוש. בעולם שבו נשמעות דעות רבות ומגוונות, ולעיתים אף סותרות, כעולם ההלכה וכעולם האמונות והדעות, צריך האדם לקבל עליו את מרותו של אחד מכל מוריו ובעקבותיו ללכת תמיד, כלומר: "שיקבל לו רב אחד שילמוד ממנו תמיד, ולא ילמוד היום מאחד ולמחר מן האחר" רבי עובדיה מברטנורא בפירושו למסכת אבות, שאם לא כן ייקלע האדם למערכות סותרות של דעות והלכות ויכלה את זמנו וכוחותיו בניסיון לפשר ביניהם או למצוא בעצמו את דרכו בסבך זה וראו גם להלן, משנה טז.

4 וּקְנֵה לְךָ חָבֵר. ידיד קרוב, המשתתף עם האדם בשמחותיו ובכאביו, ידיד שעמו מתייעצים ובו בוטחים, צריך כביכול "לקנות", דבר הכרוך במאמץ ובהשקעה, בוויתורים ובהדדיות.

5 וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. בשעה שעל האדם לקבוע את עמדתו כלפי זולתו וכלפי התנהגותו, ראוי שישקול את כלל הנתונים אלה לעומת אלה, כבמאזניים ראו להלן ב, יב, את חובותיו של האדם מכאן ואת זכויותיו מכאן, וישתדל להטות את כף הזכות כדי שזו תכריע. ואם יכול אתה לומר כי מדרך הטבע דן אדם לכף זכות את חבריו הקרובים ואת מוריו, מוסיף יהושע בן פרחיה ודורש שכך ינהג לגבי כל בני האדם. יחפש תמיד את החיובי שבהם וידון אותם, בכל מקום שהדבר אפשרי, לזכות. והתלמוד קובע, כי "הדן את חברו לכף זכות – דנין אותו בבית דין של מעלה לזכות" בבלי, שבת קכז ע"ב.

6 על יהושע בן פרחיה

7 נשיא הסנהדרין בזוג השני שבין הזוגות, שחי במחצית השנייה של המאה השנייה לפני הספירה. על פי המסורת הושפע המלך החשמונאי של אותם ימים, יוחנן הורקנוס, על ידי הצדוקים ורדף את חכמי הפרושים, שיהושע בן פרחיה עמד בראשם. בשל כך ברח יהושע לאלכסנדריה שבמצרים, עד שחלפה הסכנה בבלי, סוטה מז ע"א.

8 מאמרו של יהושע בן פרחיה שבמסכת אבות הוא היחיד המובא בשמו בספרות חז"ל, אך התלמוד הבבלי שם יודע לספר על אירוע רב חשיבות שחל בימיו. בבריחתו למצרים התלווה אליו גם אחד מתלמידיו, הלא הוא ישוע כן, כן, הכוונה למחולל הנצרות המוכר גם בשם ישו, אף שמבחינה כרונולוגית הדבר בלתי אפשרי!. בחזרתם ממצרים החרים יהושע את תלמידו בשל סיבה כלשהי, וזה ניסה ללא הצלחה לבקש את מחילת רבו ולחזור בתשובה. וממשיך התלמוד ומספר, כי פעם אחת נכון היה יהושע בן פרחיה לקבל את ישוע חזרה, אלא שברגע שבו הגיע התלמיד עמד הרב בקריאת שמע ולא היה מוכן להפסיק את תפילתו. ישוע סבר שהוא דוחה אותו, יצא לתרבות רעה, ואף סירב מאוחר יותר לתקן את דרכיו. מסקנת התלמוד: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ... ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישוע בשתי ידיו". נראה שישנה כאן הסתכלות מפוכחת של חכמים על העובדה שהיהדות הקדומה לא הגיעה לדו־קיום כלשהו עם זרם תלמידי־ישוע אשר התעורר בתוכה ומיהרה להתנער ממנו. ומי יודע, שואל התלמוד, כיצד היו נראים תולדות עם ישראל לוּ קיבל יהושע בן פרחיה את ישוע ולא דחה אותו.

9 הרב גוּגל, או: רבנות באינטרנט

10 במקרא מופיעה המילה "רב" במשמעויות שונות, כשהמשמעות המרכזית היא "גדול", כגון "עם רב" בראשית נ, כ, או "גדול ערך": "קריית מלך רב" תהילים מח, ג. כמו כן אנו מוצאים את המילה "רב" במקרא גם במשמעות של "שר נכבד" או "קצין": "כל רבי מלך בבל" ירמיה לט, יג, אולם המילה "רב" אינה מופיעה במקרא ולוּ פעם אחת במשמעות שהיא כה שגורה בימינו היום: "מורה וחכם בתורה". מסתבר שמשמעות זו של המילה נוצרה בתקופת הביניים שבין עולם המקרא לבין עולמם של חז"ל. עם הזמן חלו במילה "רב" שינויים והתפתחויות, כגון שנגזר ממנה התואר "רבי", כלשון פנייה אל הרב, ולאחר מכן כקידומת לשמו "רבי עקיבא" ועוד, התואר "רבן" המופיע כבר להלן, במשנה טז ועוד. בימינו אנו חוזים בתופעה לשונית־תרבותית נוספת, כאשר נשים שזכו לסמיכה לרבנות בזרמים הלא־אורתודוכסיים מחפשות שם תואר לתפקיד שבו הן אוחזות. ברור שהתואר "רבנית" אינו מתאים להן – שכן רבנית, בלשוננו, היא אשתו של הרב ואין לה בהכרח הסמכה או סמכות דתית כזו או אחרת. חלק מהמחזיקות בתואר מעדיפות להשתמש בשם "רב" הרגיל והמוכר, חלק מכנות את עצמן "רבּה", ויש אחרות האוחזות בשם "רַבּית" והסוגיה טרם הוכרעה, ואולי נעשה לנו רב כדי שיחליט...

11 הניב "עשה לך רב", שהפך שגור בלשוננו, בא לומר כי על האדם לבחור לו רב קבוע שעל פי פסיקותיו ילך תמיד, בכל עניין ועניין, ולא שינוד וינוע בין רבנים שונים כדי לקבל תשובות שונות לאותה שאלה ולאחר מכן יבחר את זו הנראית בעיניו. מעבר מרב לרב כדי לקבל תשובות שונות ומגוונות ואחר כך לבחור ביניהן על פי נטיות ליבו או צרכיו של האדם משול לאדם הפונה אל מנועי חיפוש אלקטרוניים, כגון גוּגל, כדי למצוא את כל התשובות האפשריות לכל עניין ועניין ואחר כך לבחור ביניהן. בדרך כלל רוחם של חכמים לא היתה נוחה מאדם שכזה, אף שאפשר לדון אותו לכף זכות ולומר שהוא עצמאי בהחלטותיו ומנסה להגיע אליהן לאחר שיקול ובירור ולא רק מתוך ציות עיוור. מאידך גיסא, בדורנו שלנו נפוץ המנהג לפנות בשאלות קצרות לא פעם באורח אנונימי אל רבנים שונים באתרי אינטרנט. בשל טיבו של המדיום האינטרנטי מדובר רק בתשובות כלליות הניתנות על שאלות עקרוניות, מבלי שהרב המשיב יכול לרדת לפרטי כל השאלה ורקעה, וגם כאן יש המסתייגים מדרך זו של פסיקה ויש דווקא המשבחים אותה. וגם כאן אפשר לדון לכף זכות את כל אחד מן הצדדים.

1 דבריו של נתאי בנויים משלושה חלקים המשלימים זה את זה והמופנים אל כל אדם ובכל מקום וזמן.

2 הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע. שכנים ושכנות, בצד בני משפחה אחרים, היו בעם ישראל הקדום ובמידה מרובה גם היום חלק מרכזי מחוויית המגורים ומן המסגרת החברתית שהאדם היה מוקף בה. יש הרבה ברכה בשכן טוב, אך גם סכנה גדולה בשכנים שאינם ראויים – מי שהשפעתם רעה או מי שהחיים בצידם אינם נעימים או אף קשים – ומהם מציע החכם להתרחק, ואפילו על ידי העתקת מקום המגורים.

3 וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע. בניגוד לשכן הרע, שממנו ראוי להתרחק, אל האדם הרשע ראוי מלכתחילה שלא להתקרב כלל.

4 וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת. המביט בשכנים רעים או באנשים רשעים יגלה פעמים רבות שדרכם נראית כמצליחה ושהם משגשגים וטוב להם בעולמם כפתגם הידוע: "רשע וטוב לו", אך נתאי קובע בביטחון כי עונשם ו"פורענות" פירושה: עונש, גמול ראו להלן יגיע, וכי לא לעולם חוסן. כאילו הוא אומר לשומעי דבריו, כי אל להם להתייאש מן האפשרות, שעושי הרע יבואו על עונשם וסופם להיכשל, ועל כן אל יקנאו בהם, אל יבקשו את חברתם ויתרחקו מהם ככל האפשר. כך מצטרפים כל חלקי המאמר של נתאי הארבלי לאמירה הדוקה אחת. ועוד ניתן לראות את דברי נתאי הארבלי כהשלמה וכתגובה לדברי בן זוגו, יהושע בן פרחיה, שהציע במשנה הקודמת "קנה לך חבר". לא כל אדם, אומר נתאי, ראוי שיהיה לך חבר או שכן, ועליך לבחון היטב היטב מי עומד מולך או גר לידך. ואולי אף מגיב נתאי בדבריו על מאמרו של מורו, יוסי בן יוחנן, המציע לפתוח את הבית לרווחה בפני כל דיכפין במשנה ה.

5 שני חלקיו הראשונים של המאמר, הקשורים זה בזה, יתקבלו בוודאי על דעתו של כל אדם, אך החלק השלישי מניח הנחה דתית שיש שכר ועונש בעולם וכי אין "רשע וטוב לו" לנצח, שלא תמיד מוכיחה המציאות הנראית לעין את אמיתותה, ומבחינה זו יש המבקשים לפרש את המילים "ואל תתייאש מן הפורענות" באופן אחר: מי שבאו עליו פורענות, אסון וסבל, אסור שיתייאש ואסור שיאבד כל תקווה. עליו להמשיך ולקוות שגורלו ישתפר. פירוש אפשרי זה מנתק את החלק השלישי של דברי נתאי משני קודמיו, ועל כן הוא משכנע פחות.

6 על נתאי

7 אב בית הדין בזוג השני ראו לעיל למשנה ד, שחי במחצית השנייה של המאה השנייה לפני הספירה. "נתאי" נראה להיות חילוף לשוני לשם "מתי", שהוא עצמו קיצור השם מתתיה/מתתיהו ובכמה כתבי יד אכן הוא קרוי "מתי" או "מתאי". באבות דרבי נתן נוסח ב, יח מושם בפיו של נתאי המאמר שהובא במשנה הקודמת בשם יהושע בן פרחיה, תוך ביאורו: "עשה לך רב – לחכמה, וקנה לך חבר – למשנה". ובמקום אחר הוספה ב' לנוסח א של אבות דרבי נתן מבואר בשם נתאי כי "הרחק משכן רע" עניינו בכל שכן: "שכן בבית ... שכן בחוץ ... שכן בשדה". פרט לכך אין בידינו דברים נוספים שנאמרו מפיו של נתאי, מן הסתם משום שחי בימים קדומים ורק מעט מידע מאותה תקופה נותר בידי חז"ל. על ארבל ראו עוד להלן.

8 לפי מסורות מימי הביניים הרמב"ן לבראשית לד, יב נקברה דינה בת יעקב "בעיר ארבאל עם קבר ניתאי הארבלי", אך קשה להבין מה לדינה ולנתאי. בעת החדשה ניתן השם "הר ניתאי" למצוק הניצב מול מצוק ארבל, מצדו המערבי של נחל חמאם, וכאן משקיפים נתאי וארבל זה על זה.

9 ארבל? אירביל? אירביד?

10 מקום מוצאו או מושבו של נתאי היה ארבל. נראה שהכוונה ליישוב בשם זה המצוי במזרח הגליל התחתון, מערבית לכינרת. בארבל היה יישוב יהודי הנזכר רבות במקורות שמתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד. בתקופת החשמונאים הוא מוכר בעיקר כמוקד של התנגדות לשלטון הזר, ושמו מתקשר במעשי גבורה של כוחות שמרדו כנגד היוונים, כנגד בית הורדוס ומאוחר יותר אף כנגד הרומאים. ועוד ידוע שבתקופת המשנה והתלמוד היה ארבל מרכז לכמה יישובים יהודיים אשר התפרנסו מאדמתה הפורייה של רמת ארבל, והיישוב אף נודע ברבים בזכות איכות הגידולים החקלאיים שבו ובזכות בגדי הפשתן האיכותיים שיוצרו בו. אף שמענו שישבה בו משפחת כהנים ידועה, משמרת ישוע. חפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקום גילו בו מערכי מסתור, אשר שימשו את המורדים ברומאים, וכן שרידי בית כנסת מן המאה השלישית או הרביעית לספירה. היישוב היהודי בארבל התקיים כנראה עד לשנת 747, ואז נהרס ברעידת אדמה.

11 עם זאת היו חוקרים שהציעו לזהות את ארבל עם יישוב בעל שם דומה ששכן בעמק יזרעאל, והיה אף מי שהרחיק לכת עד לעיר אירביד שבעבר הירדן, או אף לעיר אירביל שבעירק. השאלה היא אם התואר "הארבלי" מכוון אל המקום שבו ישב נתאי, או שמא אל העיר שממנה הגיע או הגיעו אבותיו והשוו, למשל, את השם "וילנר" או "אלפאסי" המעיד על נושאו שמוצא משפחתו מוילנה או מפאס, גם אם כבר איננו מתגורר שם.

12 מה היא פורענות?

13 בלשון ימינו פירוש "פורענות" וברבים: פורענויות בדרך כלל: אסון, צרה נוראה. וכך היא מצויה, למשל, כבר במקורותינו, כגון בתפילה הקרויה "תפילת הדרך": "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ... ותצילנו מכף כל אויב ואורב וליסטים בדרך ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם..." וכו'. בהקשר זה כדאי גם להזכיר כי בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לבין תשעה באב, הקרויים בשם "בין המצרים", קוראים הפטרות שעניינן חורבן ועונש. אותן הפטרות מכונות בשם "תלתא דפורענותא" = שלוש של פורענות, שכן באותם ימים התרגשו אסונות וצרות רבים על עם ישראל, ובעיקר חורבן שני בתי המקדש בתקופה העתיקה. אבל נראה שפירושה הראשוני של המילה – וכך פירשנו את מאמרו של נתאי הארבלי – הוא אחר: צרה הבאה על האדם כעונש, כגמול. היא גזורה מן השורש הארמי פר"ע שמשמעותו לגמול, לנקום או להחזיר כגון לפרוע חוב. כך, למשל, אומר רבי מאיר במאה השנייה: "מנין שכשם שאתה מברך על הטובה כך אתה מברך על הרעה? ... בכל דין שדנך =שדן אותך האלוהים בין במידת הטוב בין במידת פורענות" תוספתא, ברכות ו, א, היינו עונש הבא משמים. באותה דרך יש להבין אחת מן הברכות הנאמרות לאחר קריאת מגילת אסתר בפורים: "ברוך אתה ה', הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, האל המושיע".

14 מעונש אלוהי הבא על האדם מתוך תמונת עולם המושתתת על עקרונות דתיים של שכר ועונש החליפה המילה את משמעותה ונעשתה לביטוי כללי של צרות שמביא הגורל השרירותי או אף האדם על עצמו, כשם סרטו הקלאסי של סידני לומט "אחר צהריים של פורענות", וכשימושה המקובל בלשוננו היום.

1 מאמרו של יהודה בן טבאי מופנה בבירור אל השופט היושב בדין ובו שלוש הוראות לגבי ניהול ראוי ונכון של המשפט. הראשונה עניינה במה שקורה קודם למשפט, השנייה עוסקת במהלכו, והאחרונה במה שקורה בעקבותיו.

2 יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח קִבְּלוּ מֵהֶם. יהודה ושמעון קיבלו את מסורותיהם מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי שנזכרו במשניות הקודמות.

3 יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר: אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. אסור לו לשופט להתערב במהלך המשפט ולומר לעומדים לפניו איך יטענו, מה ישיבו, במה יודו ומה יכחישו. תפקיד זה שמור לאנשים אחרים, הם העורכים =המסדרים את הדינים ומנחים את המתדיינים מראש, קודם למשפט, כיצד להציג את עניינם לפני בית הדין. "עורכי הדיינין" אינם משתתפים במשפט, כלומר אין הם "עורכי דין" במשמעות המודרנית והמלאה של הביטוי וראו להלן. איסור זה נובע מן הצורך להבדיל בבירור בין הרשויות השונות, ובעיקר מן החשש שיעורר הדבר במסתכל: מה יאמרו הבריות אם השופט יזכה את מי שנועץ בו קודם למשפט כיצד להציג את טיעוניו, אפילו אם אכן הצדק עם אותו אדם?

4 וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים. במהלך המשפט חייב השופט להניח כי כל אחד משני המתדיינים איננו צודק והוא "רשע", במשמעות המשפטית של המילה ולא בזו המוסרית ראו להלן ב, יח, וכי טענותיו אינן נכונות, ועל כן חייב השופט לבדוק היטב היטב את דברי שניהם. רק כך אפשר יהיה להגיע אל חקר האמת.

5 וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כְּזַכָּאִין, שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין. לאחר הכרעת הדין, כששני הצדדים קיבלו עליהם את פסק הדין והסכימו לציית לו, והריהם עוזבים את בית המשפט ו"נפטרים" פירושו: יוצאים והולכים לדרכם, אל לו לשופט להמשיך ולראות בשלילה את מי שחייב אותו בדין ומצא את טענותיו לא נכונות. עם סיום המשפט וקבלת תוצאותיו בידי המתדיינים נפתח דף חדש במערכת היחסים שבין בעלי הדין, בינם לבין עצמם ובינם לבין השופט, שאם ישוב אחד מהם להתדיין לפניו, לא יזכור לו את המקרה הקודם וידון במקרה החדש לגופו ובפני עצמו. נוסחי המסכת הקוראים כאן "יהיו בעיניך כצדיקים" במקום "כזכאין" מדגישים נקודה זו ביתר שאת.

6 האם ניתן ליישם הוראות אלו גם מחוץ למערכת המשפטית? דומה שניתן להשיב על שאלה זו בחיוב. כאשר אדם נקרא לפסוק בין טוענים שונים, אל לו לשמש כפה לאחד הצדדים; הוא חייב בבדיקה מדוקדקת של טענות שני הצדדים כאחת; וחובה עליו – אף שהדבר קשה במיוחד – לא לגרור את העניין שבו הוא דן אל אירועים דומים שהתרחשו בעבר או אל כאלה העשויים להתרחש בעתיד.

7 על יהודה בן טבאי

8 אחד מבני הזוג השלישי, שרק מעט ידוע על תולדות חייו. הוא פעל במחצית הראשונה של המאה הראשונה לפני הספירה יחד עם שמעון בן שטח הנזכר במשנה הבאה, אך ישנן מסורות שונות בשאלה מי משניהם היה נשיא הסנהדרין ומי כיהן כאב בית הדין. מסופר עליו שכאשר רצו למנות אותו לנשיא ברח לאלכסנדריה שבמצרים, וחזר רק לאחר דברי שידול של אנשי ירושלים ירושלמי, חגיגה ב, ב. עוד מסופר כי פעם אחת הוכיח אותו שמעון בן שטח על כך שדן אדם למיתה והוציאו להורג שלא בצדק, וכי "באותה שעה קיבל עליו יהודה בן טבאי שלא יהא מורה הלכה אלא על פי שמעון בן שטח" תוספתא, סנהדרין ו, ו. השם "טבאי" נגזר כנראה מן השם "טוביה", אך זו צורה נדירה של השם, ונפוץ הרבה יותר השם "טבי" המוכר גם כשמו של עבדו הנאמן של רבן גמליאל משנה, ברכות ב, ז.

9 עורך דין או ארכי־דיין?

10 לעיל פירשנו את הביטוי "עורכי הדיינין" שבדברי יהודה בן טבאי כעוסק במי שמסייע לאדם העומד בבית המשפט לנסח את טענותיו בדומה ל"עורך הדין" של ימינו. זה אכן הפירוש השגור למשפט זה, אבל יש להודות כי הקריאה "עוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין" ולא: עורכי הדִינִין איננה משתלבת יפה בפירוש זה. על כן ראוי להעיר כי בין שלל הגרסאות השונות שבכתבי היד שבידינו לדברי יהודה בן טבאי מצויה גם הגרסה: "אל תעש עצמך כארכי דיינים". לפי נוסח זה ממליץ החכם בפני הדיין שלא לעשות עצמו לדיין הראשי, לדיין הבכיר, הוא ה"ארכי־דיין". "ארכי" ביוונית פירושו: ראש, ומוכרות המילים "ארכיבישוף", "ארכידוּכּס", "ארכי־פושע", ארכיטקטון =מהנדס ראשי וכדומה. ייתכן שנוסח זה משמר את כוונתו המקורית של יהודה בן טבאי, וכוונתו לומר כי ראוי לשופט שלא יתפוס את עמדת הבכיר שבין השופטים, מי שנוטה בדרך כלל לא להתייעץ עם אחרים ולסמוך בעיקר על עצמו, דבר העשוי להביא אותו לא לדייק בקביעת הדין.

11 בהקשר זה מעניין להעיר כי בספרות הקדומה נמצא את המושג "עורך דין" גם ככינוי לשופט. כך, למשל, בפיוט ידוע שחיבר פייטן ארץ ישראלי קדום, ר' אלעזר הקליר, במאה השביעית לערך. הפיוט נאמר במנהגים שונים במסגרת תפילות הימים הנוראים והוא פותח בפנייה אל האלוהים במילים אלה:

12 ובכן לך הכל יכתירו -

13 לאל עורך דין לבוחן לבבות ביום דין

14 לגולה עמוקות בדין לדובר מישרים ביום דין

15 להוגה דעות בדין לותיק ועושה חסד ביום דין

16 פיוט זה כתוב באקרוסטיכון אלפביתי אל, בוחן, גולה, דובר וכן הלאה עד סוף האלפבית והוא מביא שורה ארוכה של תארי כבוד לאלוהים, ובראשם – כפי שמתאים למסורת העוסקת בעשרת ימי תשובה – הקביעה שהוא "עורך דין", שופט את בני האדם על מעשיהם. השימוש בשורש ער"ך בקשר לדין נשען, כנראה, על פסוק בספר איוב "הנה נא ערכתי משפט" יג, יח, תוך החלפת המילה המקראית "משפט" במילה המצויה יותר בלשון חז"ל: "דין".

1 שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר. מאמרו של חכם זה נראה כבן שלושה חלקים, אך למעשה יש בו שתי קביעות בלבד. מאמר זה מופנה בבירור אל הדיין היושב על כס המשפט, ואפשר לראות בו המשך לדברי בן זוגו, יהודה בן טבאי במשנה הקודמת. יהודה דיבר על היחס הנכון של הדיין אל המתדיינים לפניו, ושמעון בן שטח דן גם ביחס הראוי אל העדים.

2 הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים. הכרעת הדין מתבססת במידה מרובה, ולעיתים אף לחלוטין, על דברי העדים העומדים בפני השופט. על כן ראוי שהשופט ירבה לחקור אותם ולעמוד על טיב עדותם, מקור הידיעות שבידיהם, אמינותם, קשרם האפשרי אל בעלי הדין, ועוד. ראוי שנזכור כי במערכת המשפטית ששמעון בן שטח מדבר עליה ניצבים לפני השופט רק בעלי הדין ועדיהם על "עורכי דין" ראו במשנה הקודמת, ועל השופט מוטלת אפוא החובה לברר את העניין הנדון בפניו עד תומו, בעיקר תוך חקירת העדים.

3 וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ. כשהשופט חוקר את העדים, עליו לנסח את שאלותיו ואת תגובותיו על תשובותיהם בזהירות ובדייקנות, מבלי לכוון אותם – במודע או בלא מודע – להשיב כך או אחרת. ודבר זה נכון לא רק לגבי דברי השופט אלא גם לגבי שפת הגוף שלו, הבעות פניו חיוך של ספקנות, נדנוד ראש וכיוצא באלה.

4 שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר. שהרי קיים החשש כי שופט שלא ינסח בזהירות את שאלותיו ישפיע בדבריו על העדים ויכוון אותם שלא להעיד עדות אמת, ברצותם למצוא חן בעיני בית הדין או וזו תכונה אנושית ידועה להצטרף אל הצד הזוכה במשפט. עם זאת אפשר לפרש דברים אלו גם כמכוונים אל הצופים במשפט. הקשבה לשיטות החקירה והדיון יכולות לעזור לרמאים ולשקרנים "לשפר" את הופעותיהם בבתי הדין ולעוות בעתיד את עדותם, ועל כן צריך הדיין שלא לסייע להם על ידי חשיפה בלתי זהירה של דרכי החקירה המקובלות עליו.

5 האם ניתן להעביר עצות טובות אלו מן המישור המשפטי ולכוון אותן אל כל אדם? ניתן להשיב בחיוב לפחות לגבי הרישא. גם מי שאינו יושב על כס המשפט מאזין פעמים רבות לדברי אחרים, המעידים שראו או שמעו דבר מה, ואף פועל על פיהם – אגב שיחת חברים, ידיעה בעיתון או ברשת האינטרנט – ומידה טובה היא, כידוע, להפעיל בעת הצורך, ובעיקר בעניינים חשובים ומשמעותיים, בדיקה וחקירה בדבר טיבה של העדות וטיבו של העד שמפיו נשמעים הדברים.

6 על שמעון בן שטח

7 אחד מבני הזוג השלישי, שפעל במחצית הראשונה של המאה הראשונה לפני הספירה יחד עם יהודה בן טבאי הנזכר במשנה הקודמת. מסורות שונות מצויות בשאלה מי משניהם היה נשיא הסנהדרין ומי כיהן כאב בית הדין. על שמעון בן שטח מסופר שעסק במסחר בפשתן ירושלמי, בבא מציעא ב, ד ומיוחסות לו בספרות חז"ל כמה תקנות חשובות: התקנה שילדים קטנים ילכו לבית הספר ירושלמי, כתובות ח, ח וכן תקנה הקובעת שבמקרה של גירושין או של פטירת הבעל, נכסיו ישמשו בראש ובראשונה כדי לפרוע את מה שהתחייב לאשתו בכתוּבתה תוספתא, כתובות יב, א, ורק לאחר מכן ישמשו לצרכים אחרים, כגון החזרת חובות לאנשים נוספים. כך מצטייר לפנינו חכם שדאג לכל חלקיה של החברה, גם לחלשים שבה נשים וילדים. פרט למסורות שונות העוסקות בקשריו עם המלך ינאי ועם שלומציון המלכה ראו להלן, נמצא במקורות גם סיפורים על הליכתו בדרכי החסידות: "מעשה ברבי שמעון בן שטח שלקח =קנה חמור אחד מישמעאלי אחד. הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן אחת טובה תלויה לו בצווארו. אמרו לו: רבי 'ברכת ה' היא תעשיר' משלי י, כב. אמר להם: חמור לקחתי, אבן טובה לא לקחתי. הלך והחזירה לאותו ישמעאלי. וקרא עליו אותו ישמעאלי: 'ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח'" דברים רבה ג, ג.

8 משפחה שכזאת

9 לפי מקורות שונים בספרות חז"ל היה שמעון בן שטח אחיה של שלומציון המלכה אשר מלכה בשנים 76–67 לפני הספירה, ואם כן הוא, הרי שגיסו היה בעלה של שלומציון, המלך החשמונאי ינאי אשר מלך בשנים 103–76 לפני הספירה. במאמר מוסגר נעיר כי לדעת חוקרים רבים אין זו מסורת היסטורית מהימנה, אך לספרות חיים משלה, ובעקבות המסורות הספרותיות נתאר את יחסי שמעון בן שטח, גיסו ואחותו.

10 בתקופתו של שמעון חלה הפיכה דתית שבמהלכה כבשו הצדוקים, בתמיכת המלך ינאי, את השליטה בסנהדרין, ואילו הפרושים גורשו ממנה. הרקע להפיכה זו היא העובדה שבין הצדוקים לפרושים שררו הבדלים עמוקים בהשקפות עולם וגם בפסיקות הלכתיות. הצדוקים, דרך משל, לא האמינו בחיי העולם הבא, בניגוד לפרושים שמהם יצאו בסופו של דבר החכמים הקרויים חז"ל אשר סברו אחרת וראו עוד לעיל א, ג. שמעון בן שטח, שהיה מראשי הפרושים, לא נשא פנים לאיש ואף חייב את המלך ינאי בכבודו ובעצמו להתייצב בבית הדין, כאשר עבדו של המלך ינאי הרג נפש והובא למשפט. הסנהדרין הזמינו את ינאי להעיד, וכשבא לפניהם ישב ולא עמד כנדרש. שמעון דרש ממנו לעמוד על רגליו, מעשה שנתפס כביזיון לבית המלוכה בבלי, סנהדרין יט ע"א–ע"ב. בעקבות זאת – ובעקבות אירועים אחרים – רדף ינאי את מעמד הפרושים ובכללם את שמעון בן שטח, אשר נאלץ לברוח מן הארץ ירושלמי, ברכות ז, ב. עם מותו של ינאי ועליית שלומציון אשתו למלוכה, הזמינה המלכה את שמעון בן שטח לחזור ולקבל לידיו את נטל ההנהגה הרוחנית, והשליטה בסנהדרין חזרה לידי הפרושים אירוע שנחוג בימים הקדומים ביום כ"ח בטבת. שנות מלכותה של שלומציון והנהגתו של שמעון נותרו בזיכרון העם כשנים מאושרות ביותר, שנות שלום ושלווה, פוריות ושפע: "בימי שמעון בן שטח ובימי שלומציון המלכה היו גשמים יורדים בלילי שבתות, עד שנעשו חיטים ככליות =גדולות כמו כליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב" ויקרא רבה לה, י.

11 המקרה המזעזע בעדות שקר

12 שמעון בן שטח תובע לחקור את העדים היטב היטב כדי לברר שעדותם היא עדות אמת. האם אפשר שיש בדרישתו זו הד לאירוע מזעזע שאירע, על פי המסופר, לשמעון בן שטח עצמו? התלמוד הירושלמי סנהדרין ו, ב מספר כי קבוצה של רשעים ביקשה לנקום בו מסיבה כלשהי, ועל כן החליטו להעיד כנגד בנו עדות שקר אשר בגללה נגזר עליו גזר דין מוות. כשהיה הבן בדרכו אל מקום ההוצאה להורג, חזרו בהם עדי השקר והודו במעשה הנורא שעשו, אך הבן אמר לאביו: "אבא, אם ביקשת לבוא תשועה על ידך עשה אותי כאסקופה". ופירוש הדברים: הבן אומר לאביו, כי אם מבקש האב לבצר את מעמד בתי הדין בישראל, ואת סדרי הדין שלפיהם "על פי שניים עדים יקום דבר", אל לו לחזור מפסק הדין, אף אם ייעשה הבן כמפתן הבית =אסקופה שכולם דורכים עליו. לשון אחרת: הבן מוכן למות – גם בידיעה שלא חטא – אם יסייע הדבר לחיזוק מערכת המשפט בישראל. אם בכל מקרה של פסק דין יהיה מקום לערער על מהימנות העדים, לא יהיה לדברים סוף, וערעור אחר ערעור לא יביאו אף פעם לפסק סופי. כך עולה גם מדיון אחר בתלמוד הבבלי, סנהדרין מד ע"ב: "להחזירו את המוּצא להורג – אי אפשר, שכבר נגזירה גזירה. אלא יהרג, ויהא קולר =האשמה, החטא תלוי בצוואר עדים".

13 מפתה הוא לשער כי דברי שמעון בן שטח במשנתנו קשורים למסורת קשה ומטרידה זו.

1 שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. משמעון בן שטח ויהודה בן טבאי שנזכרו בשתי המשניות הקודמות.

2 שְׁמַעְיָה אוֹמֵר. מאמרו בן שלושת החלקים של שמעיה מכוון בעיקרו של דבר אל תלמידי החכמים, אך נראה שגם האדם שמן השורה יוכל להפיק ממנו לקח חשוב.

3 אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה. טוב לו לכל אדם שיעסוק במלאכת כפיים, כגון עבודת השדה או תעשייה זעירה של אותם ימים צורפות, סנדלרות ועוד. ורבים הם מאמרי חכמים בשבח היגיעה והעמל הקשורים במלאכה כגון להלן ב, ב, ולא מעט מן החכמים אכן עסקו במלאכת כפיים והתפרנסו ממנה וראו עוד להלן ד, יד.

4 וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת. אל תשאף ואל תסכים לקבל עליך תפקידים שיש בהם מן השררה וזה פירוש "רבנות" כאן. כיוון שלגבי המלאכה אמר שמעיה "אהוב", בחר ב"שנא", כדי ליצור את הניגוד, אבל בוודאי לא התכוון לדבר על שנאה או איבה, אלא על רתיעה, הסתייגות וכדומה. אשרי האדם, אומר שמעיה, המתפרנס ביושר, אפילו אם בצניעות, מעמל ידיו ובזיעת אפיו, ולא שואף לשלוט באחרים, או לצוות עליהם מה יעשו מתוך תחושה של אדנות.

5 וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת. אל יהיה שמך ידוע לשלטונות וזה פירוש "רשות" וראו להלן, ויש להתרחק מהם ככל האפשר. נראה ששמעיה מתכוון בדבריו אל מלכי בית חשמונאי או אל הורדוס יורשם, אשר יחסיהם עם החכמים היו לא פעם מתוחים ביותר. מי שרודף אחרי השררה, מי שאיננו בורח מן הרבנות, סופו ששמו ייוודע ברבים, עד שהשלטונות – שפגיעתם לא פעם רעה – יאמצוהו אל חיקם, ולעולם לא לטובתו וראו עוד להלן ב, ג.

6 מה ילמד ממאמר זה הישראלי בן החורין במדינתו, הזקוק באמת למנהיגים ולרשויות שונות שינהלו את חייו? דומה שהעצה לחבב את המלאכה לא נס ליחה, בעוד שהעצה לשנוא את השררה או לא להתקרב אל הרשות זקוקה לעידון: מי שמגיע לשלטון, לשררה, ראוי שיגיע שמה בדחילו וברחימו, מתוך מודעות לשליחות שבתפקידו, בלא התנשאות, ובציפייה מתמדת לסיים את תקופת כהונתו בשלום ולשוב אל עמל היומיום שאין בו אדנוּת על אחרים.

7 על שמעיה

8 נשיא הסנהדרין בזוג הרביעי, יחד עם אבטליון שנזכר במשנה הבאה, שפעל במחצית המאה הראשונה לפני הספירה. שניהם נחשבו "גדולי הדור… חכמים גדולים ודרשנין גדולים" בבלי, פסחים ע ע"ב, אך רק מעט מתורתו של שמעיה נשתמר בספרות חז"ל. יש הסבורים כי "סמייאס" שנזכר בידי יוסף בן מתתיהו קדמוניות היהודים טו, 3 כאחד מן החכמים בימי הורדוס – בצד אדם בשם "פוליון" – הוא שמעיה ולידו: אבטליון, אך הדברים לא נתבררו עד תום.

9 מסורות אחדות רואות את שמעיה ואבטליון כצאצאי גרים, מבני בניו של סנחריב מלך אשור אשר החריב את ממלכת ישראל: "מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים. מאן אינון =מי הם? שמעיה ואבטליון" בבלי, גיטין נז ע"ב. אפשר שיש יסוד היסטורי למסורת זו, ואם כן הוא, הרי שהיא מלמדת כי בעולמם של חכמים לא הייחוס הוא שקבע אלא תכונות האופי ורמת הידע, ומי שנבחר להנהגה נבחר על סמך אישיותו. התלמוד בבלי, יומא עא ע"ב מספר כי פעם אחת, ביום כיפור, ליווה העם את הכהן הגדול לביתו לאחר תפילות היום, אך כאשר ראו האנשים את שמעיה ואבטליון, עזבו את הכהן והלכו בעקבותיהם כדי לכבדם. הכהן הגדול שנפגע מהתנהגות העם העליב את שמעיה ואבטליון כשבאו לדרוש בשלומו ונפרד מהם במילים: "יבואו בני העממים =כלומר: בני עמים נוכריים לשלום", והם השיבוהו: "יבואו בני עממים לשלום, שעושים כמעשה אהרן, ולא יבוא בן אהרן לשלום – שאינו עושה כמעשה אהרן". ופירוש הדברים: יבואו שמעיה ואבטליון, בני הגרים, לשלום, שכן הם נוהגים בדרכו של אהרן רודף השלום, ואילו בן אהרן, הוא הכהן הגדול, לא יבוא לשלום, משום שאינו נוהג כדרך אהרן. על אהרן ראו גם משנה יב.

10 לפי מסורת מימי הביניים קבור שמעיה, יחד עם אבטליון, בכפר גוש חלב שבגליל. על שם שניהם נקרא גם רחוב באזור התעשייה סגולה, בפתח תקווה, ללמדנו עד כמה נתפסו כצמד שאין להפריד ביניהם, בחייהם ולאחר חייהם.

11 רָשוּת וּרְשוּת

12 אין לבלבל בין שני המונחים: "רְשוּת" משמעה היתר לעשות דבר מה, ואילו "רָשוּת" גזורה ממילת "ראשות", שמשמעותה מי שעומד בראש, השלטון, הסמכות והשררה. "רָשות" נזכרת במסכת אבות פעם נוספת ב, ג וגם שם משמעה – שלטון והנהגה. גם "רְשות" נזכרת במסכת שלנו פעם נוספת, וגם שם משמעותה היתר לעשות דבר מה "הכל צפוי והרשות נתונה". אגב: למילה "רְשות" משמעות נוספת: מעמד משפטי או בעלות המקנה לאוחז בדבר כלשהו היתר לעשות בו כרצונו כגון "רשות היחיד", שטח השייך לאדם בודד, כנגד "רְשות הרבים".

13 האם יש צורת רבים לרָשות ולרְשות במשמעות של היתר? מסתבר כי התשובה חיובית לפחות לגבי המילה הראשונה – רָשויות, שהן סמכויות בעלות כוח והשפעה. והנה חז"ל מדברים על טענות של כופרים האומרים כי "הרבה רָשויות בשמים" משנה, סנהדרין ד, ה, וכוונתם לשני כוחות אלוהיים השולטים בעולם ומתעמתים זה עם זה. תפיסה כזו – המחלקת את העולם לשתי ממלכות, ממלכת הטוב וממלכת הרע, שעל כל אחת מהן מופקדת אלוהות נפרדת – מוכרת לנו מן העולם העתיק, וחכמים יצאו נגדה בחריפות. לפי תפיסה זו, מול האל הטוב המייצג את העולם הרוחני והנשגב, עומד האל הרע, המסמל את עולם החומר והגוף, וכך ניתן לדבר על "שתי רָשויות". ברור שהתפיסה המונותיאיסטית של חז"ל דחתה ראייה כזו של המציאות מכול וכול. ובכל זאת עם הזמן התרבו גם בשפתנו ובחברתנו הרָשויות. לא מקרה הוא שאנו מכנים את שלושת המרכיבים המאזנים זה את זה כדי לנהל את המדינה בשם הרשות המחוקקת הכנסת, הרשות המבצעת הממשלה והרשות השופטת מערכת המשפט. שלוש רשויות נפרדות אלה מונעות ריכוז סמכויות ודיקטטורה. ואם כבר זכינו לשלוש רשויות, מדוע לא נמשיך ונגדיל בהן? כך באו לעולם רשות השידור והרשות לניירות ערך, רשות ההגבלים העסקיים ורשות שדות התעופה, ולא מנינו אלא מעט מהן.

14 שאלה לסיכום: האם צריכה הרשות לקבל רשות כדי לפעול ברשות הרבים?

1 אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר. מאמרו של אבטליון מופנה בבירור אל שכבת החכמים של ימיו, אף שבמשך הדורות החלו לבאר את שלוש מילותיו הראשונות כמופנות אל כל אדם.

2 חֲכָמִים הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם. אבטליון פונה אל מורי התורה של זמנו, הם ה"חכמים", ומייעץ להם לבחון היטב היטב את דבריהם קודם שהם מוציאים אותם מפיהם. אין הוא מכוון לכלל דבריו של החכם, אלא אך ורק לדברים הנאמרים כנגד השלטונות ובימיו שלו: החשמונאים או הורדוס, כיוון שדברים אלו עשויים לעורר עליהם את חמת השליט וכתוצאה מכך יהיה על החכם לצאת ממקומו ולגלות אל מקום אחר, דבר שתוצאותיו קשות. כזכור סיים שמעיה במשנה הקודמת את דבריו בהמלצה "ואל תתוודע לרשות", ואבטליון מפתח עניין זה בדרך נוספת ומיוחדת.

3 שֶׁמָּא תָחוּבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים. לא מדובר כאן בעונש רשמי של הגליה אלא בגלות מרצון, כלומר בבריחה שייאלץ החכם לברוח כאשר ייוודע לשלטונות מה שאמר נגדם. דיבורים לא זהירים יחייבו את האדם לחפש לו מסתור במקום אחר. הכינוי "מקום מים הרעים" הוא מטאפורה למקום שבו שוררות דעות פסולות ופגומות. השוואת התורה למים היא מוטיב קבוע בספרות היהודית למשל: בבלי, בבא קמא יז ע"א: "אין מים אלא תורה", וגם הביטוי "מים הרעים" מופיע פעמים נוספות בספרות חז"ל כגון משנה, ברכות ג, ה ככינוי למים סרוחים, מים שאינם צלולים, ושאין לשתות אותם. יש הסבורים כי אבטליון כיוון בדבריו למקום מוגדר, כגון אלכסנדריה של מצרים, אשר בזמנו היתה מרכז תרבותי עולמי ויהודי, ושררו בו גם דעות כופרות למיניהן, אך ספק אם צריך לדייק בעניין זה כל כך.

4 וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ. כיוון שנהוג היה באותם ימים שהתלמידים הולכים אחרי מוריהם, קיים היה החשש כי התלמידים שיגיעו לאותו מקום פגום ישתו – בימי המורה או לאחר מותו – מן התורה הפסולה המצויה שם, והדבר יביא למותם הרוחני, להתפקרות, להתנהגות בלתי ראויה.

5 וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל. התנהגותם הפסולה או אף כפירתם של שותי "המים הרעים" תגרום לכך שהמתבוננים בהם יוציאו את דיבת תורת ישראל רעה, ויאמרו: "ראיתם את אלו שהיו תלמידי חכמים והגונים ומתו בחצי ימיהם ולא הגנה תורתם עליהם?!" הפירוש המיוחס לרש"י למקום.

6 לעיל משניות ח ו–ט שמענו על שני מוריו של אבטליון, יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, שברחו מארץ ישראל, כל אחד מהם בשל סיבה אחרת: פחד מן המלכות או התחמקות ממינוי לתפקיד רב מעלה על יהודה בן טבאי אף סופר שברח לאלכסנדריה שבמצרים. אין אנו יודע מה עלה בגורלם של שני חכמים אלו בעת שישבו מחוץ לארץ ישראל. האם אפשר שמאמרו של אבטליון נובע מניסיון חייהם של שני מוריו?

7 על אבטליון

8 שותפו להנהגה של שמעיה בזוג הרביעי שבין הזוגות, אשר זמן פעולתו במחצית המאה הראשונה לפני הספירה. וראו במשנה הקודמת פרטים על שני חכמים אלו. אבטליון היה אב בית הדין, ואך מעט מתורתו נשתמר בספרות חז"ל. לפי מסורת מימי הביניים קבור אבטליון, יחד עם שמעיה, בכפר גוש חלב שבגליל. בשנת 1987 נוסד על ידי גרעין עולים מארגנטינה על רכס יודפת יישוב המשקיף על בקעת בית נטופה, והוא קרוי בשם "אבטליון", על שמו של החכם.

9 מעניינת היא דעתו של פרשן המשנה, ר' עובדיה מברטנורא, המסביר את השם "אבטליון" כמורכב משתי מילים: אב+טליון, ומבארו: "אב לקטנים", שהרי "טליא" בארמית פירושו הן טלה הן ילד צעיר לימים. לפי פירוש זה – שיש להודות שיסודו הלשוני מפוקפק – היה אבטליון אדם שלבו פתוח ואוזנו קשובה לכול.

10 "חכמים – היזהרו בדבריכם!"

11 בין פרשני המאמר בימי הביניים יש שהבינו אותו כדרישה מן החכמים להיזהר מהבעת רעיונות הדומים לדעותיהם של כופרים, כי הציבור הפשוט עלול שלא להבחין בין אלה לאלה. אחרים לומדים ממאמר זה שעל החכם להיזהר מהצעת הקלות בהלכה, שמא יביא הדבר לזלזול בה. פרשן אחר לומד מכאן שעל המורה לדייק בדבריו ולהבהיר כל עניין ועניין בפני תלמידיו בבירור ובלשון מדויקת, ואילו פרשן נוסף קובע כי על החכם להימנע מלהסגיר את סודות התורה לכל אדם. בקצרה, דומה שכמספר המפרשים כך מספר המשמעויות החדשות, המתרחבות והולכות, שזכה בהן מאמרו של אבטליון, אך המשותף לכולם שהם רואים את עולם התורה, "החכמים", כנמעניו של המאמר.

12 והנה, עם הזמן זכה המאמר למשמעות רחבה יותר, והובן כפונה לא רק אל מורי הדת אלא אל כל אדם: כך, למשל, אמר מי שהיה בשעתו יושב ראש הכנסת, ח"כ ראובן ריבלין: "דבריו של ח"כ פלוני אלמוני אינם מקובלים עלי, משום שהם מבטאים גישה של דמוקרטיה על תנאי. אני אומר לח"כים 'חכמים היזהרו בדבריכם', משום שהם בהחלט מורי דרך ואחרים יכולים לציית להם..." מוסף "הארץ" מיום 10.5.05 ואילו השופט העליון אליקים רובינשטיין קבע בפסק דין שעסק בשאלת רשלנות רפואית ע"א 9502/03 כי על בית המשפט לנהוג "בבחינת 'חכמים היזהרו בדבריכם'" ולא למהר ולקבל את דעתו של התובע, אף שהיא נשמעת על פניה כמשכנעת. ואחרונה: הרב יובל שרלו, בדיון על סכנות חדרי הצ'טים שבאינטרנט בעלון של תנועת בני עקיבא אומר כי האנונימיות מאפשרת שם דיבור גס ובלתי אחראי, וכי מאמרם של חז"ל "חכמים היזהרו בדבריכם הוא אמירה יסודית המופנית לכל אדם באשר הוא אדם – היזהר בכוח הדיבור שבפיך".

13 חברי כנסת, שופטים, וסתם אנשים מן הרחוב – כולם כעת בבחינת חכמים, ועל כן כולם מתבקשים לשים לב למה שיוצא מפיהם.

1 הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. משמעיה ואבטליון הנזכרים במשניות הקודמות.

2 הִלֵּל אוֹמֵר. גם בשתי המשניות הבאות נמצא מאמרים המיוחסים להלל, וכן הוא להלן בפרק ב, משניות ה–ח.

3 הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן. ראוי לו לאדם, אומר הלל, לדבוק בדרכיו של אהרן הכהן, שהיה – על פי תפיסת חז"ל – אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה לא די לחבב ולהעריך את השלום שבין אדם לחברו, אלא ראוי אף לרדוף אחריו ולהגיע אליו, גם אם הדבר כרוך במאמץ, בטרחה ובהשקעת זמן. יסוד הדברים, מבחינה לשונית, בדברי המזמור: "סור מרע ועשה טוב / בקש שלום ורדפהו" תהילים לד, טו. האוהב את השלום סופו שהוא רץ ומשחר אחריו, והאוהב את הבריות – ממשיך הלל ואומר – סופו שהוא עושה למענן על ידי שהוא מקרב אותן אל תורת ישראל, שלדעתו אין דבר טוב ויקר ממנה.

4 הַבְּרִיּוֹת. למי מתכוון הלל בכינוי זה? לבני ישראל או לכל בני האדם? על פי המסופר על הלל במקורות רבים, שבהם קירב גרים אל עם ישראל, נראה שכוונתו לכל בני האדם באשר הם, אשר הלל פתח בפניהם את שערי היהדות על ידי גיורם בנועם הליכות ובנפש חפצה. ומפורסם הוא הסיפור על אותו נוכרי שבא להתגייר בפני שמאי והלל, אך ביקש לעשות זאת בתנאי "שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת", כלומר בראשי פרקים ובקצרה. שמאי דחה את הבקשה בזעף, אך הלל גייר את האיש ואמר לו: "'מה שעליך שנוא, לחברך אל תעשה', זו היא כל התורה כולה, והשאר הוא פירושה, לך ולמד" בבלי שבת לא ע"א המקור חלקו בארמית.

5 על הלל

6 הוא "הלל הזקן", חכם שחי בסוף המאה הראשונה לפני הספירה ואולי אף בתחילת המאה הראשונה לספירה, והידוע גם בכינוי "הלל הבבלי". נראה שהלל נולד בבבל ועלה לארץ ישראל כדי ללמוד תורה מפי שמעיה ואבטליון הנזכרים במשניות הקודמות כמוריו. לפי מסורת אגדית אחת התפרנס הלל בשנותיו הראשונות בארץ בדוחק רב. הוא נהג להשתכר בכל יום סכום זעום – חצי ממנו היה נותן לשומר בית המדרש כדי שזה יאפשר לו להיכנס ולשמוע את דברי החכמים, ואת חציו האחר היה מקדיש לפרנסת משפחתו בבלי, יומא לה ע"ב.

7 בתקופתו של הלל היתה נשיאות הסנהדרין נחלתם של זקני משפחה מיוחסת, משפחת בתירה או: בתירא, אולם ערב פסח אחד שחל בשבת נשכחה מזיכרונם של בני בתירה ההלכה, האם שחיטת קרבן הפסח והקרבתו דוחות את השבת אם לאו. הלל ששימש את שמעיה ואבטליון ידע את ההלכה – וכאות הערכה העניקו לו זקני בית בתירה את תואר הנשיאות בבלי, פסחים סו ע"א. הלל חלק את הנהגת העם בצוותא עם שני חכמים נוספים. הראשון היה מנחם – דמות עלומה, שלא ידוע לנו הרבה עליה – ולאחר שזה פרש מסיבות לא ברורות ואף מסתוריות, התמנה במקומו, כאב בית דין, שמאי. הלל ושמאי היו הזוג האחרון שחלק בהנהגת העם, ולאחר מותם עבר תואר הנשיאות בירושה בין צאצאיו של הלל במשך למעלה מחמישה עשר דורות כארבע מאות וחמישים שנה. לפי האגדה חי הלל – כמו משה רבנו בשעתו – מאה ועשרים שנה ספרי דברים, פיסקה שנז. על פי המסורת קבור הלל, בצד שמאי, במערה על הר מירון, לא רחוק מקברו המפורסם של רבי שמעון בר יוחאי.

8 לידינו הגיעו מעט מאמרים משמו של הלל, אך קיימים בידינו מאמרים רבים שנוצרו בבית המדרש שייסד הלל ושנקרא בשל כך על שמו: "בית הלל" וראו עוד הפירוש למשנה ב, ט. אגב: המושב "בית הלל" שבאצבע הגליל אינו קרוי על שמו, אך רשת בתי קפה שהחלה את דרכה ברחוב הלל בירושלים נושאת את שמו בגאווה.

9 אהרן והשלום

10 עצתו של הלל היא ללמוד ממעשיו של אהרן הכהן ולחקות את התנהגותו. אך האם באמת היה אהרן רודף שלום ואוהב בריות, כפי שמתאר אותו הלל? למען האמת, תמונה כזו לא מצטיירת מקריאה פשוטה בסיפורי התורה. לפי המסופר בתורה, אהרן, אחיו הבוגר של משה, התלווה אליו בהתייצבו לפני פרעה, סייע לו להתמודד עִם עם ישראל העיקש והיה שותף לעשיית המופתים במצרים. אך פרט לכך מופיע אהרן פעמיים בסיפורי התורה. פעם אחת כאשר הוא יוצר, בהיעדרו של משה, את עגל הזהב שמות פרק לב, ובפעם השנייה כאשר הוא מדבר, יחד עם מרים, כנגד משה אחיהם על שנשא לו אישה כושית במדבר פרק יב. תגובת משה על מעשה העגל ותגובת האלוהים על הדיבור כנגד משה אינם מחמיאים לאהרן כלל וכלל.

11 מניין אפוא למד הלל כי אהרן היה אוהב בריות ורודף שלום? נראה כי מדובר בהתפתחות שעברה דמותו של אהרן במסורת ישראל. כבר במקרא נקשר עניין השלום אל הכהנים. כך בברכה המפורשת שנתברך פינחס בן אלעזר הכהן, נכדו של אהרן במדבר כה, יב: "הנני נותן לו את בריתי שלום". וביתר שאת בדברי הנביא המאוחר מלאכי, המתאר את דמותו האידיאלית של הכהן: "בריתי היתה אתו החיים והשלום ... תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון ... כי מלאך ה' צבאות הוא" ב, ה–ז. חז"ל הלכו בעקבות פסוקים אלו והעצימו את יסוד רדיפת השלום שבדמות הכהן בכלל, ובזו של אהרן בפרט. על שבחו של אהרן ראו עוד א, יח.

12 באבות דרבי נתן מסופר על ההבדל שבין אהרן הכהן לאחיו משה: "במשה מה הוא אומר? 'ויבכו בני ישראל את משה' דברים לד, ח. באהרן מה הוא אומר? 'ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל' במדבר כ, כט". ומפני מה לאהרן בכו "כל בית ישראל" ומשה לא בכו לו אלא מקצתם "בני ישראל"? אלא "משה היה דיין ואי אפשר לו לדיין לזכות שני בעלי דינין כאחת, אלא לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. אהרן לא היה דיין אלא מטיל שלום בין אדם לחבירו. לפיכך אהרן בכו לו כל ישראל, ומשה לא בכו לו אלא מקצתן" נוסח ב, כה. ברוח זו דיבר הלל.

1 הוּא הָיָה אוֹמֵר. הלל הזקן, שנזכר במשנה הקודמת ושם גם פרטים אודותיו. מאמרו של הלל כתוב בשפה הארמית, שפת הדיבור של אותם ימים, ויש בו ארבעה חלקים שעניינם בתורה ובלימוד תורה.

2 נְגַד שְׁמָא אֲבַד שְׁמֵהּ. מילולית: מי שמגדל את השם, מאבד את שמו. כלומר: מי שמתגאה על ידי שהוא מפרסם את שמו ברבים ומתהלל בתורתו ובידיעותיו, סופו ששמו יימחק ולא ייזכר עוד.

3 וּדְלָא מוֹסִיף יְסוּף. מילולית: מי שאינו מוסיף – יאבד, כלומר: מי שאינו מתקדם בלימוד ומי שאינו מוסיף בידיעותיו עוד ועוד, סופו שגם יאבד את מה שכבר למד וידע. רק התקדמות מתמדת בלימוד, העמקה והרחבה, מבטיחים את קיומו וביסוסו של הידע. ביסוד המאמר גם משחק מילים בין "מוסיף" ו"יסוף", שתי מילים הגזורות משורשים שונים.

4 וּדְלָא יָלֵף קְטָלָא חַיָּב. מילולית: ומי שאינו לומד, ראוי היה לו למות, כלומר: אין טעם לחייו וראו להלן, והרי הוא כמי שכבר סיים את חייו עלי אדמות.

5 וּדְאִשְׁתַּמַּשׁ בְּתָגָא חֳלָף. מילולית: ומי שעושה שימוש בכתר – חולף, כלומר: מי שעושה שימוש לטובתו האישית ולמען עצמו בכבוד הניתן לו, בכתר התורה המושם על ראשו, סופו שיחלוף מן העולם ולא ייזכרו, לא הוא ולא כבודו. קטע אחרון זה של דברי הלל מצוטט בשמו גם להלן ד, ז – עדות לחביבותם של הדברים ולתפוצתם.

6 החלק הראשון והחלק האחרון שבדברי הלל עוסקים בעניין דומה: החובה שיהיו מעשי האדם בלימודו נעשים רק לשם שמים ולא למען השגת פרסום, טובות הנאה אישיות או מעמד חברתי. החלק השני והשלישי מדגישים את הצורך בחובת לימוד התורה, בהתמדה בה ובהרחבת מעגלי הידע עוד ועוד. אכן, הלל מדבר בלימוד תורה ובהקשר דתי מובהק, ומקצת מניסוחיו אף חריפים ביותר, אך דומה שלא יקשה עלינו להסב את הדברים גם אל תחומים אחרים של מדע וידע. למדן של אמת, צנוע, מי שמתרחק מאור הזרקורים ומשקיע את כל כוחותיו בהרחבת ידיעותיו ובהעמקתן – יזכה להערכת הציבור, היודע להבחין בין אדם שכזה לבין מי שרק שמו ופרסומו עומדים בראש מעייניו.

7 האם אתם מדברים ארמית?

8 משנתנו קשה להבנה ולוּ בשל שפתה – הארמית. לאורך כל תקופת המשנה והתלמוד היתה הארמית שפת הדיבור, בארץ ישראל ובבבל גם יחד. בחירתו של הלל הזקן לנסח כמה מאמרותיו גם בשפת הדיבור היומיומית שלא כעברית שהלכה ותפסה לה מעמד של שפת הקודש, הלימוד והתפילה לא צריכה אפוא להפתיענו. ואולי דווקא אמר מה שאמר בארמית כדי שיישמעו הדברים באזני כל אדם, ולא רק באזני תלמידי החכמים.

9 העברית והארמית הן שפות אחיות ממשפחת הלשונות השמיות, אך הארמית הלכה במהלך ימי הבית השני וקנתה לה מעמד של שפה בין־לאומית, כמוה כאנגלית בימינו שלנו, ויש לה, לארמית, ניבים רבים ומגוונים. לא זהה הארמית שהתהלכה בארץ ישראל לזו שנפוצה בבבל, וגם בכל אחד מאזורים אלו היו לארמית תת־ניבים שונים כגון ארמית שומרונית, ארמית גלילית ועוד.

10 כבר במקרא מצאנו דמויות המדברות ארמית שתי מילים כאלה מושמות בפיו של לבן הארמי בבראשית לא, מז וספרי דניאל ועזרא, כידוע, כתובים בחלקם הגדול בשפה זו בניב של הארמית המקראית. אך בתקופת חז"ל כבשה לה הארמית עוד ועוד עמדות והיא מיוצגת בכתובות רבות שנותרו בבתי כנסת, וכמובן בטקסטים מתקופה זו – התלמודים והמדרשים. שלוש משניות נוספות במסכת אבות כתובות ארמית כך ב, ז; ה, כה–כו. הקירבה בין הארמית לעברית הביאה לכך שמילים ארמיות רבות חדרו לשפה העברית, ולא כל הדובר אותן יודע שהוא מדבר ארמית דווקא: סבא וסבתא, חברא קדישא, אשפוז, משכנתא, אמצע ובדיעבד – כולן מילים ארמיות. ויתרה מזו: לא פעם התעשרה השפה העברית בכך שאימצה לה מילים ושורשים מן הארמית. כך למשל אירע למילה הארמית קיטא, שפירושה: קיץ. מכאן גזרנו בעברית את המילה קייטנה, מחנה למרגוע בעת הקיץ. השורש הארמי ער"ק שמשמעותו בר"ח יצר את המילה עריק, ומאידך גיסא גם זה ביטוי ארמי! איך נראית היתה השפה העברית בלא המילים שיסודן בארמית שידור, אדישות, סילוק ראו להלן א, טז, סיעה, הדדיות ואולפן?

11 מי ועל מה חייבים מיתה?

12 הביטוי הארמי "קטלא חייב" מקביל לביטוי עברי המופיע עשרות פעמים בספרות חז"ל: "חייב מיתה". לפי פשוטו מכוון הביטוי למאן דהוא שנמצא אשם בחטא אשר בגינו הוא חייב לאבד את חייו. כך, למשל, המסופר על אדם שקושש עצים בשבת בשעה ששהו בני ישראל במדבר. האדם הובא אל משה והושם במשמר כי "יודעים היו במקושש שהוא חייב מיתה, שנאמר 'מחלליה של השבת מות יומת', אבל לא היו יודעים באיזו מיתה ימות" ספרא, אמור יד. אגב: בסופו של דבר הורה ה' להוציא את האיש להורג בסקילה במדבר פרק טו. פעמים אחרות "חייב מיתה" מכוון למיתה בידי שמים ולא בידי אדם, כגון המסופר על תלמיד אחד שפגע בכבוד רבו, על ידי שפסק פסיקות הלכתיות בלא הסכמתו, וסופו שמת לאחר ימים אחדים, כי "כל המורה הלכה בפני רבו – חייב מיתה" בבלי, עירובין סג ע"א. אבל במרבית הפעמים שבהן בא הביטוי "חייב מיתה" כוונתו רק להמריץ ולעודד לעשיית דבר ראוי או להזהיר מפני דבר שלא ראוי לעשותו, אף שאין בצידו עונש מוות, לא בידי אדם ומן הסתם אף לא בידי שמים. כך למשל אומר ר' יוחנן כי "כל תלמיד חכם שנמצא רבב =כתם על בגדו – חייב מיתה" בבלי, שבת קיד ע"א, ואילו ר' מאיר קובע כי "כל מי שיש לו תלמיד חכם בצידו ואינו משמשו – חייב מיתה" מסכת דרך ארץ א, יד. מתברר ששני חכמים אלו רוצים להמריץ את רעיהם להקפיד הקפדה יתירה על בגדיהם או לשרת תלמידי חכמים אחרים, ועל כן הם נוקטים בלשון החריפה "חייב מיתה", המקבילה ל"קטלא חייב" שבמשנתנו.

13 תג, תגים וכו'

14 תיבת "תגא" הארמית שמקורה אולי בשפה הפרסית חדרה אף היא אל השפה העברית, ראשית ככינוי לאותם סימנים הנראים כקוצים קטנים והנכתבים מעל ראשי אותיות שונות כגון שי"ן, טי"ת או גימ"ל בספרי התורה הכתובים קלף והמשמשים לקריאה בבית הכנסת והם נראים אפוא כ"כתרים" לאותיות. עם הזמן נעשתה תיבת "תג" גם כינוי לקו קטן המשמש לקיצור מילים כגון: ר', פרופ', וכדו', ובעברית החדשה גם כינוי לכל סימן הבא לאפיין את נושאו או למסור עליו פרטים נוספים. כך "תג היחידה" שבצה"ל, "תג מחיר" המוצמד בחנויות למצרכים שונים, "תג חניה לנכים" המונפק אף זו מילה שמקורה בארמית! על ידי משרד התחבורה, והקרוי לא פעם גם בשם "תו חניה". מתברר כי החילופים בין "תג" ו"תו" בעניין זה הם רבים, והצירוף "כל תו ותג" או "כל תג ותו" נפוץ במשמעות של: כל פרט ופרט, אפילו הקטן ביותר.

1 הוּא הָיָה אוֹמֵר. גם זה מאמרו של הלל הזקן, שנזכר במשנה הקודמת ופרטים על חכם זה ראו לעיל, משנה יב. מאמרו המפורסם הזה של הלל מתחלק לשלושה חלקים, אשר רק שני הראשונים שבהם קשורים זה בזה, והריהם עוסקים בשאלת הזיקה שבין היחיד לבין היחד, בין האדם הבודד לבין הקבוצה שהוא מהווה חלק ממנה.

2 אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי?. אם לא אדאג לעצמי, לזכויותיי ולטובתי, מי יעשה זאת למעני? והתשובה ברורה: אף לא איש. בחלק זה של המאמר מטיל הלל הזקן על האדם אחריות לגורלו ותובע ממנו ליזום ולפעול בנחישות למען שיפור תנאי חייו ועולמו. אקטיביות ולא פאסיביות, יוזמה ולא הסתמכות על אחרים, היא שתביא להישגים. עם זאת יודע הלל יפה כי בעולמנו החברתי לא יכול אדם לפעול כאילו הוא מצוי בחלל ריק, בוואקום, ולעשות ככל העולה על רוחו, ועל כן הוא ממשיך ואומר:

3 וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אֲנִי?. והתשובה גם כאן ברורה: אין הפרט הבודד יכול להגיע למיצוי יכולתו ולהישגים מושלמים מבלי שהוא נעזר בחברה שהוא חי בתוכה, תורם לה ונתרם על ידה בעת ובעונה אחת. שני חלקי מאמרו של הלל משלימים אפוא זה את זה ואין אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו.

4 וְאִם לֹא עַכְשָׁו אֵימָתַי?. אם חש אדם שעליו לעשות מעשה נכון וראוי, אין סיבה שידחה את עשייתו לטווח בלתי ברור של זמן. אין זו תביעה להשיג דבר כלשהו מייד כאשר חושקים בו, גם לא קריאה לעשייה פזיזה וגחמנית. כל דבר, אומר הלל, ראוי שיעשה בזמנו, אך כאשר אין שום סיבה להתמהמה או לדחות את המעשה – זמנו כעת ומייד.

5 לא נראה שצריכים אנו לקשר את חלקו השלישי של המאמר אל שני הראשונים. משותפת להם רק העובדה שהם מנוסחים בקצרה כשאלה רטורית, שאלה שתשובתה ברורה מאליה.

6 ועכשו: מה עכשו?

7 מילת "עכשו" משמשת רבות בלשוננו ודומה כי הכול רוצים להשיג הכול תכף, עכשיו ומייד, בלא כל דיחוי: "משיח עכשו" ו"שלום עכשו", "עכשו זה בזול", ו"עכשו או אף פעם לא" ועוד ועוד. הגענו למצב שבו ניתן להגדיר תהליכים רבים העוברים עלינו כתהליכים של "עכשוויזציה", ואף יש מי שקורא למגמה חסרת סבלנות זו בשם הלא־מחמיא "עכשוויזם". ובכלל, שם התואר "עכשווי" מקובל כבר על הכול.

8 אבל מה פירוש המילה המשונה הזו "עכשו" שניתן לכתוב אותה גם: "עכשיו"? המילה לא מצויה במקרא ואין לה מקבילה וודאית בשום שפה שעם ישראל בא עמה במגע. עם זאת היא מופיעה רבות בספרות חז"ל – לא פעם גם במסגרת הביטוי "מעכשיו" – והמדקדקים נתקשו בקביעת שורשה ומקורה. במילון ההיסטורי המצוין של אליעזר בן יהודה כרך ט, עמוד 4475 מעלים כמה השערות, שביסוד כולן ההנחה שמדובר במילה מורכבת, כגון האפשרות ש"עכשו" הוא מעין קיצור של: "עתה כמו שהוא" או "עד כשהוא", כלומר: כל עוד הוא מה שהוא, כל עוד לא חל בו שינוי, דבר המתמיד רק בטווח זמן קצר. למען האמת, גם השאלה כיצד להגות את המילה הזו שנויה במחלוקת: עכשָו? עכשוֹ? עכשוּ? ומצאנו אף כתבי יד הקוראים מילה זו כ"עכשוב"! ובכן, עכשיו מתברר שאיננו יודעים הרבה על "עכשיו".

9 "עכשיו" הוא גם שמו של כתב עת ישראלי לספרות ולשירה שהחל לצאת בשנות החמישים והוא נותן ביטוי ליצירה הספרותית המתהווה לנגד עינינו, כפי ששמו מעיד עליו.

10 היחיד והיחד

11 מאמרו של הלל מגבש בתמציתיות את סוגיית היחס בין הפרט הבודד ובין הקבוצה שהוא חבר בה. ההיסטוריה האנושית מלמדת שאין אדם יכול לחיות בבדידות מוחלטת ואנוכיות קיצונית גם רובינזון קרוזו נזקק ל"ששת" שלו, אך גם קולקטיביות מוחלטת, המוחקת את דמותו של הבודד לחלוטין, היא דבר פגום, פסול ובלתי אפשרי ועמד על כך יפה ג'ורג' אורוול בספרו "1984". יש למצוא את דרך הביניים המשלבת את "אם אין אני לי מי לי" יחד עם "וכשאני לעצמי מה אני", וזאת מלמד הלל.

12 היהדות נתנה ביטוי לצורך שבשילוב זה בכמה דרכים, ואחת מהן היא בעולם התפילה. היחיד חייב על פי ההלכה בתפילה, אך עדיף – אם כי לא הכרח גמור ומוחלט – שזו תיעשה במסגרת "יחד", במניין מתפללים עשרה ומעלה. המשנה מגילה ד, ג קובעת כי בהעדר מניין אין הכוהנים מברכים את העם במסגרת התפילה, אין קוראים בתורה או את ההפטרה, ואין אומרים את הברכות הנאמרות מתחת לחופה, ועוד. ויחד עם זה, גם המתפלל ביחידות חייב תמיד לראות את עצמו כחלק מן הכלל. על כן הקפידו חז"ל לעצב את נוסחת הפתיחה המפורסמת של הברכות בלשון רבים: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו..." וכו'. גם אישה המדליקה נרות ביחידות בביתה, או אדם המהלך לבדו בדרך, חייבים לברך בלשון רבים, לחוש תמיד שהיחיד הוא גם חלק מיחד.

13 וכך נאמר בתלמוד הבבלי ברכות כט ע"ב: "אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך. מאי =מה היא תפילת הדרך? 'יהי רצון מלפניך ה' אלהיי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף כל אויב' ..." וכו'. כנגד קביעה זו, השמה בפי המתפלל הבודד תפילה בלשון יחיד, העוסקת בצרכיו שלו בלבד, יוצא אביי ואומר: "לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי ציבורא =לעולם ישתף אדם עצמו עם הציבור" ועל כן יאמר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום" וגו'. וכך גם נפסק להלכה. בעולם התפילה, גם "יחיד" בודד הוא חלק מ"יחד", אף אם אין הוא רואה אותו בפועל למול עיניו.

14 "אם אין אני לי..."

15 קשה להאמין, אבל בבדיקה פשוטה במנועי חיפוש ברשת האינטרנט נמצאו קרוב לארבעים אלף 40,000! ציטוטים בעברית של הקטע הפותח את מאמרו של הלל, "אם אין אני לי מי לי". במאמרים מלומדים ובמכתבים למערכת, בפזמונים ובפרסומות, באתרים פרטיים ובאתרים רשמיים – בכולם מככב המאמר הזה, כצורתו או בשינוי, אות ועדות לפופולריות הרבה שרכש, הן בשל הרעיון הבהיר המתבטא בו והן בשל לשונו החרוזה והקצובה.

16 מעניינים במיוחד השימושים ההומוריסטיים והקלילים שזכה להם המאמר, המלמדים על חיותו עד ימינו שלנו בכל רבדי הלשון של החברה דוברת העברית, כגון:

17 אם אין אני לי – מילי כפרסומת למסעדה בשם זה

18 אם אין אני לי – שליף לי על טכניקה של העתקה בבחינה בעזרת דף הנשלף ברגע המתאים ממקום מסתור

19 אם אין אני לי – בן זוגי לי כפתיחה להודעה בעיתונות על חידוש: אישור שמקבל אדם לעבוד במדינה אירופית כלשהי, אם כבר קיבל בן זוגו את האישור לעשות כך

20 אם אין אני לי – גילי לי הצהרת אהבה לנערה בשם זה

21 וכן:

22 אם אין אני לי – חברי לי

23 ואם אין חברי לי – שכני לי

24 ואם אין שכני לי – שולחני לי

25 ואם אין שולחני לי – שלילי לי על טכניקות שונות של העתקה בבחינות בגרות

1 שַׁמַּאי אוֹמֵר. מאמרו של שמאי מורכב, כמאמרים רבים אחרים במסכת, משלושה חלקים, אך ניתן לקשר רק בין שני הראשונים שבהם.

2 עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. הזמן שצריך האדם להקדיש ללימוד תורה במשמעותה הרחבה ביותר של המילה ראוי שיהיה במסגרת קבועה וקשוחה, עדיפה מסגרת יומית, דבר המבטיח התמדה: "עשה לה עיתים לתורה ... שאם אי אתה עושה כן – מתוך טירוד עסקיך אתה מתבטל ונואש מן התורה" פירוש רבי יעקב ב"ר שמשון בן המאה הי"א–י"ב למסכת אבות.

3 אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה. והנה, המשקיע את רוב זמנו בלימוד ובעיסוק אינטלקטואלי עשוי לסבור כי זה העיקר, וכי דיונים ודיבורים ושיחות והחלפת דעות יכולים למלא את חובותיו של האדם גם כלפי החברה שבה הוא נתון. על כן ממשיך שמאי וקובע כי העשייה חשובה יותר, והיא צריכה תמיד להאפיל בהיקפה ובעומקה על הדיבור. בראש מעייניו של האדם צריכים לעמוד מעשי חסד, עזרה לזולת, הוראה ברבים ומילוי תפקידים ציבוריים. לפי פירוש זה קשורים שני חלקי מאמרו הראשונים של שמאי זה בזה. עם זאת אפשר גם לפרש את שני חלקי המאמר בנפרד, ולא לקשר ביניהם, ואז יהיה פירוש החלק השני אחר: הבטחות והצעות ותוכניות ותכנונים הם דבר נאה, אך הם בבחינת אמירה בלבד, ועל האדם לדבר מעט ולעשות הרבה יותר. בעשייה נבחן האדם ולא בדיבור בעלמא.

4 וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. "ברצון ובעדינות" פירוש הרמב"ם, כלומר בנועם ומאור פנים. האם מדבר שמאי בכל מפגש עם בני אדם אחרים או שמא רק בשעה שהוא מארח "מקבל" אותם בביתו? הפרשנים חלוקים בהבנת דבריו אלו של שמאי, בעיקר בשל המסורות הרבות על קפדנותו ראו להלן, אך בין כך ובין כך עצה טובה יש כאן לכל אדם בכל מקום ובכל עת.

5 על שמאי

6 חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בסוף המאה הראשונה לפני הספירה ובתחילת המאה הראשונה לספירה, והמכונה לעיתים בשם "שמאי הזקן". הוא כיהן כאב בית הדין לצדו של הלל עליו ראו לעיל במשנה יב, ושניהם שימשו כאחרון הזוגות. שמאי נחשב כקפדן בהשקפת עולמו וכקיצוני בדרישותיו הן מאחרים והן מעצמו. סיפורים רבים מחדדים את ההבדל בינו לבין בן זוגו הלל על רקע זה; כך אנו מוצאים במקורות סדרת סיפורים על אנשים שפנו אל שמאי בבקשות מגוחכות וזכו ממנו לקיתונות של רותחין, בעוד שהלל קיבלם בסבר פנים יפות בבלי, שבת לא ע"א. קפדנותו של שמאי הופנתה גם אל בני משפחתו שלו, וכך מסופר ששמאי פער פתח בגג ביתה של כלתו והניח עליו סכך וזאת על מנת שנכדו שנולד במהלך החג! ימלא את מצוות הישיבה בסוכה משנה, סוכה ב, ח. בשל מסורת זו ובשל מסורות דומות הפך שמו של שמאי לשם נרדף לקיצוניות והקפדה חמורת סבר, ומקצת מן הפרשנים מתקשים לתאם בין המסופר עליו במקורות השונים לבין מאמרו במשנה שלפנינו, המגלה מזג נוח לבריות. כמו בן זוגו הלל, הותיר גם שמאי אחריו בית מדרש שבו המשיכו לפתח את תורתו הוא "בית שמאי", שגם הוא נעשה כינוי לבית מדרש מחמיר וקפדן וראו להלן ב, ט. יש סבורים כי שמאי היה בנאי במקצועו, כיוון שנזכר בבלי, שבת לא ע"א שבידו היתה "אמת הבניין" הוא מקל באורך אמה המשמש למדידת בניין. לפי המסורת נמצא קברו של שמאי הזקן על הר מירון, שם הוא קבור בצד הלל.

7 דף יומי – תורת קבע

8 ההוראה "עשה תורתך קבע" איננה קלה לביצוע. כדי לקיימה צריך האדם לייחד לו עיתים קבועות לתורה ותהא הגדרת המילה "תורה" אשר תהיה בכל יום ויום, בהתמדה, בלא הפסק כלל, בימות החול ובשבת, בחגים או בימות הצום, בשבתו בביתו או בשהותו מחוץ לו, כשבריאותו טובה או כשהיא טובה פחות, בלא הנחה כלל.

9 כמה וכמה כלים נוצרו במהלך הדורות כדי לסייע לאדם לקיים תביעה זו. מפורסם הוא החיבור הקרוי "חוק לישראל" אשר המסורת קושרת את ייסודו אל המקובל הנודע בן המאה השש עשרה, האר"י. ב"חוק לישראל" נדפס עבור כל אחד ואחד מימות השבוע לכל השנה כולה! מיקבץ קצר של קטעי לימוד: פסוקים מפרשת השבוע, פסוקים מן ההפטרה הלקוחה כידוע מספרי הנביאים, מזמור תהילים, קטעים קצרים מן המשנה והתלמוד, מן הזוהר ומספרות ההלכה ועוד. כך יכול אדם לקרוא ב"חוק לישראל" מדי יום ולקיים את הכלל שהמשנה מבקשת למלאו.

10 חדש ממנו – וכנראה אף נפוץ ממנו – הוא המנהג ללמוד "דף יומי" מן התלמוד הבבלי. בתלמוד 2711 דפים, והלומד דף בכל יום משלים את לימוד התלמוד כולו בלמעלה משבע שנים. את הרעיון ללמוד דף יומי חידש הרב מאיר שפירא מלובלין פולין בשנת 1923 ומאז הוא נשמר בהקפדה בקרב חוגים רבים, אשר התלמוד הבבלי משמש להם מקור ראשון במעלה ללימוד "תורה". ארגונים רבים קמו כדי לסייע למבקשים ללמוד "דף יומי" על ידי שיעורים, פרסומים, אתרי אינטרנט ועוד. ומצויים בקרבנו אנשים שכבר סיימו שבעה ואולי אף יותר מחזורי לימוד של "הדף היומי". לימוד הדף היומי מקים את "הישיבה הווירטואלית" הגדולה ביותר של עם ישראל.

11 במקביל ללימוד קבוע של התלמוד הבבלי יש המקדישים את זמנם ללימוד דף יומי מן התלמוד הירושלמי, "הלכה יומית", "משנה יומית", ואפילו לימוד יומי מכתביו של הרמב"ם עקרון שנקבע בידי הרבי מלובביץ' בשנת 1984. בשעתו מפורסמת היתה פינה יומית ב"קול ישראל": "פרקי היום בתנ"ך", שרבים האזינו לה, ורמז בן רמז לה הוא "פסוקו של יום" המפורסם.

12 האם קמו מחקים למנהג זה במסגרות אשר לדידם "תורה" היא כתבי פילוסופים? תעודות היסטוריות? שירה?

1 רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. דבריו של רבן גמליאל בנויים משלושה מאמרים, אשר ראוי לפרש אותם כיחידה אחת, המופנית בראש ובראשונה אל רבנים ופוסקים ונושאה העיקרי היא סוגיית הספק.

2 עֲשֵׂה לְךָ רַב. מאמר זה כבר פגשנו לעיל א, ו בשם יהושע בן פרחיה, אך שם הוא כוּון לכל אדם, ואילו כאן הוא בא לומר כי גם רב ומורה צריך שיהיה לו מי שיפנה אליו במקרים שיתקשה להכריע בהם, ובעיקר במקרים של ספק.

3 וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק. הספק, אי הוודאות, הקושי להכריע בין עמדות שונות הנראות שתיהן כנכונות, הוא גורם המקשה על ניהול החיים, במיוחד לגבי מי שצריך להחליט ולהורות לאחרים כך או אחרת. מי שיש לו רב שאליו הוא פונה במקרים כאלה, יתרחק מדרך הטבע ממצבים קשים של ספק.

4 וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֹמָדוֹת. את המעשר, שהוא עשירית מן היבול, יש לתת במשקל מדויק, אך מה דינו של מי שמעריך את כמות המעשר באומדן בלבד, בלא בדיקה מדוקדקת? לעיתים ייתכן שיהיה צודק, אך לעיתים אפשר להניח שהוא יטעה והכמות שהפריש בפועל איננה הכמות הנכונה, דבר היוצר שורה של ספקות: ספק אם קיים את המצווה כהלכה וספק אם הכמות העודפת אכן ראויה למעמד ההלכתי של מעשר, וכיוצא באלה. מי שאינו נותן מעשר על פי אומדן אלא על פי שקילה ובדיקה מלאות לא יגיע לכלל ספקות אלו. וניתן לומר כי הדוגמא שהביא רבן גמליאל בעניין הספק באה ללמד על כלל המקרים שבהם אדם מכניס עצמו לכלל ספק אף כשאיננו צריך לעשות כן. – והיוצא מן המאמר בן שלושת החלקים: על האדם להתרחק מן הספק, הן על ידי מציאת רב שיתיר את הספקות והן על ידי הימנעות ממצבים העשויים לעורר ספק, כגון אומדן במקום שניתן להגיע לדיוק. "הסתלק מן הספק" הוא מתכון לחיים בלא מבוכה וטרדות, וכוחו יפה גם לגבי מי שאיננו רב ופוסק הלכה. כל בעל מקצוע יודע שהוא חייב להתייעץ במקרים של ספק בבקיאים ממנו, וכל אדם בכלל נקרא שלא להכניס עצמו למצבים מסופקים, אבל האם באמת אפשר לחיות בעולם המודרני בלי קורטוב של ספק וספקנות?

5 על רבן גמליאל

6 על פי סדר המסכת מובא כעת מאמרו של רבן גמליאל, חכם ארץ ישראלי בן המאה הראשונה לספירה. רבן גמליאל היה נכדו של הלל הזקן, אשר ממנו, ככל הנראה, קיבל את נשיאות הסנהדרין בירושה, והוא הראשון בספרות חז"ל המכונה בתואר "רבן" שם תואר שנתייחד בימים הקדומים לנשיאי ישראל. בדורות שלאחריו יופיעו עוד שני נשיאים שיחזיקו בשם "רבן גמליאל" – ועל מנת להבדיל ביניהם, נהוג לכנות את רבן גמליאל שלפנינו בשם: "רבן גמליאל הזקן". רבן גמליאל זה כיהן כנשיא בעשרות השנים האחרונות שלפני חורבן המקדש, ומקום מושבו היה בלשכת הגזית שבהר הבית. כנכדו של הלל הזקן, וכמי שהשתייך לאסכולת "בית הלל", החזיק רבן גמליאל בעמדות מתונות וקיימים בידינו מקורות שלפיהם התייחס בסלחנות אף אל הנוצרים הראשונים. זאת ועוד: פאולוס הוא שאול מתרסוס, מפיץ הנצרות, התגאה בכך שהיה תלמידו של רבן גמליאל הזקן. על יחסו המיוחד של רבן גמליאל אל נשים מעידות תקנותיו שלפיהן אישה שיש עד אחד בלבד על מות בעלה יכולה להינשא לאדם אחר, אף שבנושאים אחרים נדרשים שני עדים משנה, יבמות טז, ז. האגדה גם מספרת שפעם אחת טייל רבן גמליאל הזקן בהר הבית, וראה שם אישה נוכריה שבלטה ביופיה, ובירך עליה: "ברוך ה' שכך לו בריות נאות בעולמו" ירושלמי, עבודה זרה א, ח. לאחר מותו אמרו עליו: "משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות" משנה, סוטה ט, טו.

7 ספק אם הספק הספיק לספוק את כפיו

8 דומה שבלא ניקוד קשה יהיה להבין משפט זה. מתברר שהשורש ספ"ק משמש בשפה העברית בכמה וכמה מובנים שונים, ואחד מהם במאמרו של רבן גמליאל.

9 השורש ספ"ק הכתוב גם בשין שמאלית: שפק מכוון להכאת כף אל כף מתוך ביטוי של צער, כאמור בבלק: "ויספֹק את כפיו" במדבר כד, י בתגובה על התנהגותו הבלתי צפויה של בלעם. אך ספ"ק הוא גם נתינה או הענקת דבר במידה הנדרשת לו, במידת הצורך: "הבריכות מספקות לו מים" בבלי, בבא בתרא סז ע"ב. ומכאן גם סיפוק, הספקה או סַפָּק של מוצרים ומצרכים וכן אדם המסתפק במה שיש לו ואומר "מספיק ודי". ואחרונה, כבדברי רבן גמליאל: פקפוק, חוסר ודאות, דבר שאיננו ברור. אדם יוצא זכאי בדין מחמת הספק, או שהוא נהנה מן הספק, וישנם דברים המוטלים בספק, ומצאנו גם את הביטוי "ספק ספֵיקא" שפירושו: ספק של ספק, ספק קל, צל צלו של ספק בלבד.

10 במילון אבן שושן מובאת משמעות רביעית לשורש ספ"ק: קש"ר או חב"ר. "בא אדם אחד וסיפק לה חבל בחבל" מדרש שיר השירים רבה א, ח, כלומר קשר חבל אל חבל, כדי להתחבר אל דלי היורד לתחתית באר עמוקה. לדעת אבן שושן ממשמעות זו של דבר שהוא קשור, דבר שצריך להתיר אותו, נולדה המשמעות שבדבריו של רבן גמליאל: "דבר קשור שאין יודעים מה הוא עד שיתירוהו", ובינתיים הוא נתון בספק.

11 למען האמת, גם הצעה זו היא מסופקת, אבל נראה שעסקנו מספיק בעניין הספק.

12 סליק והסתלקות

13 בתקופה שקדמה להקמת המדינה, בעיקר בתקופת המנדט הבריטי, שימשה המילה "סליק" ככינוי למחבוא מחתרתי, בעיקר של נשק או של מסמכים סודיים. מפורסם הוא, לדוגמא, הסליק של קיבוץ יגור, אשר נתגלה בידי הבריטים ב"שבת השחורה" 29.6.1946. באותה שבת הטיל הצבא הבריטי עוצר על הערים ופשט על בתים ויישובים רבים, בין השאר בחיפוש אחרי מצבורי נשק. יותר מ–300 רובים, 100 מרגמות ומאות אלפי כדורים נתפסו בסליק של קיבוץ זה. סליקים אחרים הוסתרו בתחתית רפת בנהלל, בחצר בית בגבעתיים ועוד. ועד היום, בעקבות עבודות שיפוץ וחפירה, מתגלים מפעם לפעם סליקים שנשמרו במקומם עשרות רבות של שנים.

14 תיבת "סליק" נגזרה מן השורש הארמי סל"ק שמשמעותו: להעלות, להסיר, להרחיק וגם להסתיר. במקרא מופיע שורש זה רק בקטעים הארמיים שבספר דניאל כגון ב, כט וספר עזרא, והוא אחד מן השורשים שחדרו בעוצמה אל השפה העברית השוו לעיל א, יג. ודי אם נזכיר את הופעתו בבניין פיעל "כל האומר לשון הרע מסלק את השכינה מלמטה למעלה" דברים רבה ה, ו או התפעל "החמה מראש האילנות נסתלקה / בואו ונצא לקראת שבת המלכה" ח"נ ביאליק. דובר הארמית יאמר במקום "מה נכנס לך לראש" – "מה סלקא דעתך" =מה עלה בדעתך?! והנה, שימוש מיוחד בשורש סל"ק בבניין התפעל הוא כלשון נקייה, עדינה, להזכרת מותו של אדם, שמשמעותו התרחקות מחברת בני אדם או עלייה למרומים. על החכם בן זומא, למשל, שעסק בתורות סוד שונות ראו להלן ד, א, נאמר כי עיסוקו זה הביאו למות בגיל צעיר, או בלשון המקורות: "לא היו ימים מועטים עד שנסתלק בן זומא" תוספתא, חגיגה ב, ו. מתברר כי השפה העברית איננה מחבבת את תיבת "מת", בראותה אותה כביטוי בוטה מדי, ותמורתו תאמר: "נקרא לישיבה של מעלה", "איננו", "השיב נשמתו לבוראו" או סתם "הסתלק" וכיוצא באלה ביטויים שמשמעם אחרי הכול הוא אחד.

1 שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר. הכוונה לבנו של רבן גמליאל שנזכר במשנה הקודמת. ייתכן שאמר את מאמרו זה בצעירותו, קודם שזכה לתואר "רבן", ועל כן הוא קרוי כאן "שמעון" בלבד. גם מאמרו מורכב משלושה חלקים, ואלה מתקשרים זה לזה ועוסקים בסוגיית הדיבור.

2 כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים. נשיא בן נשיא גדל מן הסתם מילדותו בעולם התורה והחכמים, ואת המסקנה שהוא חולק עמנו הוא מבסס על ניסיון חייו זה.

3 וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה. המידה הטובה ביותר שצריך אדם לאחוז בה ו"גוף" כאן כוונתו: האדם על שלל פעילויותיו, רוחניות וחומריות היא מיעוט במילים. אין הכוונה להימנעות מוחלטת מדיבור, לשתיקה מוחלטת, אלא לדיבור מדוּד המוגבל רק לדברים רצויים ונצרכים. ובוודאי שהשתיקה טובה בהרבה מן הרכילות, מן השיחה הבטילה, מבזבוז זמן בפטפטת חסרת משמעות או טעם, מויכוח והתנצחות לשם הויכוח וכיוצא באלה וראו עוד להלן: "סייג לחכמה שתיקה" ג, יז. זאת ויתרה מזאת. גם כשאנו עוסקים בדיבור ראוי ונכון, אזי יש לזכור כי

4 לֹא הַמִּדְרָשׁ עִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. העשייה בפועל היא החשובה ולא הדיבורים והדיונים והלימוד התיאורטי המתקיימים בבית המדרש על המדרש ראו עוד ה, יז. מדרך הטבע במסגרות הלימוד מדברים ודנים על העשייה מצוות ודינים, דרכי פעולה והתנהגות אבל העשייה עצמה היא העיקר, היא הדבר החשוב יותר ובעל המשמעות, ועליה זוכה האדם לשכר גדול יותר.

5 וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים מֵבִיא חֵטְא. ובכלל, הארכה מוגזמת בדיבור, בכל נושא ונושא, ואפילו בדברי חכמה ותורה, סופה שהיא עלולה להביא למריבות ולעורר סכסוכים ושאר פגעים חברתיים, ועל כן ראוי לצמצם בה.

6 כך מצטרפים שלושת חלקי מאמרו של רבן שמעון בן גמליאל לאמירה מתפתחת אחת: מלכתחילה ראוי להיות בין המעדיפים שתיקה על פני הדיבור, שהרי העיקר היא העשייה ולא הדיבור, והארכה בדיבורים לא תביא עימה שום טובה. דומה שדברים אלו כוחם יפה גם מחוץ לכתלי בית המדרש.

7 על רבן שמעון בן גמליאל הראשון

8 נשיא הסנהדרין בארץ ישראל במחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה ובנו של רבן גמליאל הזקן. מעט נודע לנו על תולדות חייו ועל אישיותו, והעובדה שגם נכדו נקרא בשם "שמעון בן גמליאל" מקשה על הבחנה בין שניהם במה שנוגע להזכרתם בספרות חז"ל. יוסף בן מתתיהו פלביוס יוספוס, בן זמנו, מספר עליו שהיה "איש חכם ונבון וידע בחכמתו לישר הדורים ולמצוא מוצא גם בעניינים מסובכים" חיי יוסף, פרק לח. התלמוד מספר כי בשעת שמחת בית השואבה, בחול המועד של חג הסוכות, היה מפליא לעשות – כלוליין בקרקס של ימינו – כאשר "היה נוטל שמונה אבוקות של אוּר =אש וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו" בבלי, סוכה נג ע"א, ולא בוש לגלות בציבור את שמחתו.

9 ארץ ישראל ראתה בימיו את המרד הגדול ואת חורבן המקדש ורבן שמעון זה היה בין המתונים אשר ביקשו למנוע את המרד, אך לשווא. יוספוס מספר על שמעון בן גמליאל ושותפים לדרכו, שהיו "אנשים נשואי הפנים בקרב העם", אשר הקהילו את כל העם לאספה נגד הקנאים מלחמת היהודים ד, ג. חכם בשם שמואל הקטן ניבא בשעת פטירתו כי "שמעון ... לחרבא" בבלי, סוטה מח ע"ב, היינו כי שמעון בן גמליאל יומת בחרב, ואכן, על פי מסורת מתקופת הגאונים, נהרג שמעון בן גמליאל במהלך המרד או בסמוך לו, בידי הרומאים או בידי קנאים מבית.

10 בגנות השתיקה

11 האמנם תמיד ראוי להעדיף שתיקה על דיבור? האם תמיד "מילה בסלע ומשתוקא בתרין" כלומר: מילה שווה מטבע שערכו סלע אך שתיקה שווה שני סלעים? בוודאי נמצא הזדמנויות בחיינו שבהן צריך לדבר ואסור לשתוק, כגון בשעה שאדם רואה מעשה של עוול והוא יכול לסייע בתיקונו על ידי הערה או דיבור. ברוח זו, למשל, קובע התלמוד בבלי, סוטה יא ע"א כי שלושה היו יועציו של פרעה: "בלעם שיעץ לפגוע בבני ישראל – נהרג, איוב ששתק – נידון בייסורין, יתרו שברח – זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית", שכן מצאצאי משה וציפורה ישבו בסנהדרין שמקומה היה בלשכת הגזית שבהר הבית. כעונש על שתיקתו של איוב הובאו עליו, לפי מסורת זו, ייסורים קשים. גם רבן שמעון בן גמליאל היה בוודאי מסכים כי יש שבח בשתיקה רק כשהיא עומדת מול דיבור מיותר וריק ממשמעות. והנה, להפתעתנו מצאנו גם פרשן המבאר את דברי רבן שמעון בהיפוך מוחלט ממה שמקובל למצוא בהם. פרשן המשנה, ר' ישראל ליפשיץ בן המאה התשע־עשרה, בפירושו "תפארת ישראל", טוען כי פירוש המשנה אחר הוא. במקום לפרש "לא מצאתי ... טוב משתיקה" במשמעות של: לא מצאתי דבר טוב יותר מאשר השתיקה, הוא מפרש ביטוי זה: לא מצאתי שדבר טוב כלשהו יוצא מן השתיקה. רוצה לומר: לא תימצא לגוף שום תועלת, שום דבר טוב, מן השתיקה!

12 לדעתו של בעל "תפארת ישראל" פונה רבן שמעון בחלק הראשון של מאמרו אל תלמיד המצוי בראשית דרכו: "לא הביישן למד" להלן ב, ו, ומי ששותק בשעת הלימוד, הריהו "יושב כפסל משוּמם, על כן לא ירוּמם!" על התלמיד לפתוח את פיו, לשאול ולחקור, ואף לחזור על הדברים בקול רם, כי כך – לדעת פרשן זה – יתקבעו הדברים בתודעתו ביתר שאת. שתיקה בשעת לימוד היא דבר פגום, יכולה להיתפס שלא בצדק כאי־הבנת נושא הלימוד או כזלזול בו, ודברים כאלה אכן ראוי שיאמר אדם צעיר כשמעון בן גמליאל, המצוי בראשית דרכו כתלמיד בין חכמים. ואת דברי הסיום מכוון ר' ישראל ליפשיץ אל המורים דווקא: הם ראוי שידברו בקצרה, לא יטעו את תלמידיהם בנאומים מורכבים שקל לשכוח אותם, ויעסקו בעיקר.

13 לא פירשנו את המשנה לפי הצעה זו, אך יש להודות שפירוש זה מפתיע, ובעיקר מאלף גם הוא. ואולי עת לכל דבר, "עת לחשות ועת לדבר" קהלת ג, ז.

1 רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד. סמוך לפתיחת פרק א במסכת אבות הובא מאמרו של שמעון הצדיק, כי "על שלושה דברים העולם עומד – על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים" משנה ב, והפרק חותם במשנה שלפנינו, המצביעה על שלושה דברים אחרים אשר "העולם עומד" עליהם, ושבזכותם הוא קיים ויציב. כך מוקנית לפרק מסגרת ספרותית ברורה, אלא ששמעון הצדיק עסק בדרכים לקיום העולם ואילו רבן שמעון בן גמליאל מדבר על העקרונות והערכים המונחים ביסודן.

2 עַל הָאֱמֶת. על רדיפה אחר האמת ואמירת האמת.

3 וְעַל הַדִּין. עשיית משפט צדק.

4 וְעַל הַשָּׁלוֹם. בין כל חלקי החברה: "שיהיה שלום בין הבריות ויהיו אוהבין זה לזה" רבנו בחיי בפירושו למשנה, "שלום בין המלכויות ובין אדם וחברו" רבי עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה.

5 שֶׁנֶּאֱמַר "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם". ציטוט הפסוק כראיה נראה להיות תוספת מאוחרת והוא אכן חסר מהרבה כתבי יד, וכך גם מעיד, למשל, הפירוש המיוחס לרש"י: "ובמשנה אין כתוב מקרא זה". ואכן, הפסוק מספר זכריה מזכיר שני עניינים בלבד "אמת", "משפט שלום" ולא שלושה, כפי שמבקש בעל המאמר למצוא בו.

6 ומבהיר התלמוד הירושלמי תענית ד, ב את הקשר בין שלושת חלקי המאמר אם כי בסדר אחר: "ושלושתן דבר אחד הן: נעשה הדין – נעשה אמת – נעשה שלום". משפט צדק מביא לגילוי האמת, וגילוי האמת מבטיח את השלום. החברה האידאלית תשתית את יסודותיה על שלושה עקרונות אלה. והיפוכו של דבר: דין מרמה שתוצאותיו שקר מגדיל את האיבה והעוינות, בין בני אדם ובין מדינות גם יחד.

7 על רבן שמעון בן גמליאל השני

8 חכם ארץ ישראלי שכיהן כנשיא הסנהדרין באושא שבגליל במחצית הראשונה של המאה השנייה לספירה. אביו, רבן גמליאל דיבנה ראו להלן, נפטר כשהיה רבן שמעון זה צעיר לימים, ועל פי המסופר העביר את שנות נעוריו בבבל, וכך לא נפגע ממסע הנקמה הרומאי שאירע בעקבות מרד בר כוכבא אשר דוכא בשנת 135 לספירה. מששב רבן שמעון לארץ נתמנה לתפקיד הנשיא, ובצדו כיהנו שני חכמים בעלי השפעה גדולה – רבי נתן הבבלי כאב בית דין ורבי מאיר. רבן שמעון פעל רבות לחיזוק מעמדו של הנשיא ונקט לא פעם ביד קשה כלפי חבריו להנהגה וכלפי הפזורה היהודית, כדי לבצר את מעמד הנשיא בארץ ישראל ולמנוע מחלוקות בקרב העם. עם זאת נראה שבחייו האישיים היה רבן שמעון אדם ענו שהתקיפות ממנו והלאה. בנו, רבי יהודה הנשיא, מונה אותו בין שלושת האנשים הענווים ביותר שראו תולדות ישראל עד זמנו: יונתן בן שאול אשר ויתר על מלכותו למען דוד, בני בתירה שהפקידו בידי הלל הזקן את ההנהגה ראו לעיל, משנה יב ואביו, רבן שמעון בבלי, בבא מציעא פה ע"א. שם גם מדמה רבן שמעון את עצמו לשועל, בניגוד לרבי שמעון בר יוחאי שאותו הוא מתאר כאריה. הלכות רבות נאמרו משמו, כמו גם תיאורים של מנהגי בית אביו וזיכרונות מתקופת ילדותו, כגון: "אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות מהם למדו תורה, חמש מאות למדו חכמת יוונית, ולא נשתייר מהם אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא" בבלי, בבא קמא פג ע"א.

9 לאן נעלם רבן גמליאל דיבנה?

10 במשנה הקודמת ובמשנה זו באים דברים בשם "שמעון בן גמליאל", ולכאורה מדובר באותו חכם, אך לא כך הוא. מדובר בשני חכמים שנשאו אותו שם, הראשון משנה יז הוא רבן שמעון בן גמליאל הזקן, ואילו במשנה שלפנינו מדבר רבן שמעון בן גמליאל דיבנה. מסתבר שבין שני חכמים אלו חצצה דמות נוספת: רבן גמליאל דיבנה. אכן, כיאה לשושלת של נשיאים – וכמקובל בבתי מלוכה מאז ומתמיד – חוזרים בה אותם שמות, גמליאל ושמעון ומאוחר יותר גם יהודה, לא פעם ולא פעמיים, דבר המקשה על זיהוי בעלותו של חכם זה או אחר על דברים המצויים בספרות חז"ל.

11 והנה, במסכת אבות לא מצאנו מאמר בשם רבן גמליאל דיבנה! חכם זה נזכר רבות במרחבי ספרות חז"ל, אך מסכת אבות עוברת עליו בשתיקה, והדבר תמוה וקורא להסבר. היה מי שסבר כי בנוסח המקורי של המסכת אכן הובא מאמר בשם רבן גמליאל דיבנה, אך זה הושמט משום שהיתה במאמר זה התייחסות לסיפור מביך הקשור בו, סיפור העברתו מנשיאותו בעקבות יחס בוטה שגילה כלפי חכם אחר בפומבי בבלי, ברכות כז ע"ב. לדעת אחרים מתרוצצות בתוך המשנה שתי מסורות מנוגדות באשר לשאלת יורשיהם של הלל ושמאי המפורסמים: לפי גישה אחת המשיכה שושלת הנשיאות את דרכו של הלל, ולפי גישה אחרת עברה תורתם אל רבן יוחנן בן זכאי שאותו נפגוש בהמשך המסכת. והנה, בין רבן יוחנן בן זכאי ובין בן דורו, רבן גמליאל דיבנה, שררה מתיחות מסוימת, והדעה שהעדיפה את רבן יוחנן בן זכאי היא שגברה. רבן גמליאל דיבנה נדחק ממסכת אבות, כחוליה במסירת התורה, ואילו על רבן יוחנן בן זכאי נקבע שהוא הוא ש"קיבל" מהלל ושמאי להלן ב, ט.

12 האם מותר לשקר למען השלום?

13 מסכת אבות דרבי נתן מביאה בקשר למשנתנו סיפורים שונים על אהרן הכהן כמשכין שלום בין אדם לחברו וראו עוד לעיל א, יב. אחד הידועים שבסיפורים אלה הוא מעשה ב"שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו: 'בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו, וקורע את בגדיו, אומר אוי לי היאך אשא את עיניי ואראה את חברי, בושתי הימנו =אני מתבייש בפניו שאני הוא שסרחתי עליו =נהגתי בו שלא כשורה'. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו =עד שמבטל את כעסו על חברו, והולך אהרן ויושב לו אצל האחר, ואומר לו: 'בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו, וקורע את בגדיו, ואומר אוי לי היאך אשא את עיניי ואראה את חברי, בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו'. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה =שני החברים גפפו ונשקו זה לזה" נוסח א, יב.

14 התנהגותו של אהרן משקפת עמדה שלפיה המטרה רדיפת שלום מצדיקה אמצעים חריפים כגון אי־אמירת אמת. דעה זו מובעת גם במחלוקת הלכתית המופיעה בתלמוד, בדבר השאלה האם מותר לשקר למען השלום, או שמא לא רק שהשקר מותר, אלא שמצווה לעשות כן. וכך נאמר בתלמוד בבלי, יבמות סה ע"ב: "אמר ר' אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות =לא לומר אמת בדבר השלום, שנאמר: 'אביך ציוה לפני מותו לאמור: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך' בראשית נ, טז–יז". כוונתו של ר' אלעזר לאחי יוסף האומרים לאחיהם, לאחר מות אביהם, כי יעקב הורה לו לסלוח להם על שמכרו אותו לעבדות. לפי ר' אלעזר לא אמר יעקב כך מעולם, והאחים בדו זאת מלבם כדי לא ללבות את הריב בינם לבין יוסף. וממשיך התלמוד: "ר' נתן אומר: מצווה =לשנות למען השלום, שנאמר: 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, ויאמר ה' עגלת בקר תיקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי' שמואל א טז, ב". שמואל פוחד ללכת אל בית לחם כדי למשוח את דוד, פן יפגע בו שאול, וה' מתיר לו להעמיד פנים כאילו בא להקריב קרבן ולא לגלות את כוונותיו האמיתיות.

15 מסתבר שערך השלום היה כה גדול בעיני חכמים, עד שהתירו אפילו לשקר למענו, ואף רמזו בעדינות שהם הולכים בדרך זו בדרכו של הקדוש ברוך הוא.